הסיפור של היילי VIII

אממ, היי, אנשים, התחלתי את הסיפור הזה ממש מזמן, כשהאתר שאני בדרך כלל מפרסמת בו קרס וחשבתי לנצל את ההזדמנות כדי לפרסם סיפור קצת יותר שטותי, פחות מוקפד. בהתחלה חשבתי שאני אנטוש כשהאתר יחזור אבל בצורה משונה מצאתי את עצמי ממשיכה לחשוב על הסיפור כי נורא נהניתי מהתגובות ובכללי, מהקלות שהסיפור הזה נכתב אז…
בשורות טובות לאלו מכם שאהבו את הסיפור, כי הנה הוא ממשיך!
לקוראים החדשים מביניכם, אתם מוזמנים להכנס לפרופיל שלי ולראות את הפרקים הקודמים כי באמת עבר די הרבה זמן, לקוראים ותיקים, קריאה מהנה, מי ייתן והסיפור הזה יימשך עוד הרבה זמן, עד לhappy end המושלם.
ולקטע, כמובן:

היה זה יום שבת שמשי והיילי טיילה לה בחוסר מעש ברחוב, או נכון יותר, העמידה פנים שהיא מטיילת בחוסר מעש ברחוב. אם מישהו היה מביט בה מקרוב הוא בודאי היה מנחש מה מטרת בואה אל מרכז העיירה השוממת ברובה, אל השוק העמוס שהמה אדם, ללא טלפון נייד מודבק לידה או ארנק המבצבץ בכיסה, בלי תיק צד אופנתי או אפילו ז'קט בגוון ייחודי במטרה להבליט את שיערה השחור כפחם או עיניה הנוצצות כאבני אזמרגד. אך למרבה המזל, איש לא הביט בה מבט שני והיא התגנבה בשקט בין ההמון בלי למשוך תשומת לב, לבושה חולצת טריקו פשוטה, מכנסי ג'ינס משופשפים וכובע מצחייה עם המילים "I Love Paris".
היא צעדה בביטחון בין אנשי השוק המציעים, נזהרת שאף רגל לא תדרוך על נעלי הספורט הישנות שלה ששרוכיהם פתוחים למחצה.
מדי פעם, פניהם של בני נוער נראו בקהל וכשכך קרה היילי מיהרה לתפוס מחסה מאחורי דוכן כזה או אחר ולהעמיד פני מתעניינת בסחורה, הכול כדי שלא ייראו אותה.
ואז, אחרי שעה ארוכה של שיטוטים היילי איתרה את מטרתה, גבר בשנות החמישים לחייו, בשיערו הכהה זרקה שיבה שנראתה מתאימה לחליפת העסקים המכובדת שלבש וגרמה לו להיראות כמו פינגווין הצועד במדבר. ללא ספק האדם היה המטרה הטובה ביותר שיכלה להשיג.
היילי התקרבה אל האיש בהיסוס, מעמידה פני מתעניינת בדוחן התכשיטים שהאיש בחן ואז, בלי אזהרה מוקדמת, צעדה שלושה צעדים קדימה ונתקלה באיש בכוח, מפילה אותו על הרצפה המלוכלכת ונופלת עליו בעצמה.
"מה לעזאזל…?!" קילל האיש בבלבול בעודו קם מהקרקע ואחריו היילי.
"אוי, אני נורא מצטערת אדוני, זאת הייתה תאונה, אני… אני ממש מתנצלת," היא מלמלה והשפילה מבטה, דוחפת דבר מה אל כיסה האחורי.
"אני מקווה מאוד שאת מצטערת! אני בדרך לפגישה, מה הם יגידו כשיראו אותי מכוסה אבק? אבוי, איזה בלגן, אני חייב להתקשר לג'ינה-" בשלב הזה הוא יצא מטווח השמיעה של היילי, לא שם לב כלל לדבר מה חסר.
"מצטערת אדוני, אבל אתה צריך את זה פחות ממני," מלמלה לעצמה היילי מעט במבוכה ויצאה במהירות מהשוק, מוציאה מכיסה האחורי כבדרך אגב חפץ חדש עשוי עור. ארנק. "ממש מצטערת," מלמלה ושלפה מתוכו את כרטיס האשראי.