עצה

בבית קטן בקצה העיר נח איש שבע ימים. שיערו האפרפר כבר התחיל לנשור מראשו ועיניו החומות הביעו תמיד רוגע, חכמה ועייפות קלה. הוא גר בבית קטן וצנוע אך מלא בכל טוב, בכל זיכרון קטן ושטותי וקטן במהלך השנים. כל פינה בבית הייתה מלאת זיכרונות תמימים ונפלאים. כולם תועדו ונתלו על הקירות של הבית. כל זיכרון הכי קטן של שמחה, אהבה, התבגרות תועדו לנצח.
היה זה הבית האהוב על כל המשפחה. הבית שהמבוגרים אהבו לשתות תה ולשוחח בסלון הקטן והילדים התרוצצו בבית ובחצר ושיחקו משחקים תמימים שנתנו להוריהם נחת ושמחה. הבית שכולם נהנו בו.
אך זמן רב שהבית קודר. החיוך של האיש נהפך לחיוך עייף ועצוב, מרוכז בכאב המתמשך ומסתיר זאת ברשלנות רבה. עיניו מביעות דאגה ופחד.
במשך שבועות רבים, בכל ערב בשעה תשע בדיוק, היה האיש יושב על הכורסה החומה ומקשיב לבתו האומללה מספרת לו על בנה. היא הייתה מספרת לו בדאגה על נכדו הצעיר, מארק בן החמש עשרה, אשר מתנהג מוזר בזמן האחרון. היא סיפרה שהוא נעשה דיכאוני ומתבודד, הוא מתדרדר בלימודים ובתחביביו ואפילו לא מדבר עמה. היא בחיים לא ראתה אותו מתנהג כך. הוא תמיד היה ילד כה פעיל ואוהב. היא דאגה לו מאוד ופחדה שזה לא יעבור.
כל יום היה האיש צריך לעודד את בתו הדואגת. הוא הסביר לה כל יום מחדש שזוהי רק תקופה שכל בן נוער הדומה למארק עובר, וצריך רק להיות סבלניים ולהניח לילד לנפשו. כל ערב בשעה עשר אמו הייתה נושמת לרווחה ומטפחת דאגות ליום המחרת.
הוא באמת חשב כך. הוא הכיר את מארק כל חייו. מארק שלו לא היה עושה דבר כזה. לכן כל שיחה הוא היה רגוע ושליו.
אך הפעם זה היה שונה. הוא נע באי נוחות וטופף ברגלו על השטיח האדמדם בלחץ בזמן שהתפלל בליבו שמה ששמע אתמול לא נכון. שיערו האפרפר היה מבולגן מעט אחרי לילה ארוך ללא שינה ועיניו החומות ננעצו בטלפון הלבן, מקווה שיצלצל את אותו צלצול מוכר.
הוא כל כך קיווה. קיווה שעבדו עליו, שהשיחה אתמול הייתה שקר מוחלט, שעוד כמה דקות יצחק על מה שהוא עושה עכשיו. על מה שחשב.
מארק לא ברח מהבית. זה לא נכון!
הטלפון הקטן אשר נח על שולחן הקפה התחיל לצלצל בקול חזק והבהיל לרגע אותו. הוא נשם עמוק, התפלל תפילה אחרונה והרים את השפופרת.
………
"א-אני לא יודעת כבר מה לעשות, אבא," מלמלה בתו בהתייפחות חרישית. "חיפשתי אותו בכל מקום! הוא פשוט נעלם!" האיש שתק. הוא עדיין לא האמין. "איפה טעיתי, אבא? מה עשיתי לא נכון?"
"הירגעי, ג'ניפר." הוא אמר בקול הכי בטוח ורגוע שיכל להוציא מפיו. הוא קיווה שכך יוכל להרגיע את ביתו למרות שהוא בעצמו היה צריך את אותה העזרה. אבל אסור לו להישבר עכשיו. ביתו זקוקה לו יותר מתמיד.
מאז שג'ניפר ובעלה החלו בתהליך גירושין לפני חצי שנה היא עוברת תקופה קשה שנראית לא נגמרת. במשך שעות ארוכות עסוקה היא בשיחות לא נגמרות עם עורכי דין על הגירושים ובערבים עסוקה היא בשיחות עם חברותיה, מתנחמת בהן ושואבת מהן כוח מועט ליום המחרת. גם הוא בעצמו הקפיד להיות לידה בכל הזדמנות ובכל דרך, למרות המרחק הרב ביניהם. ככל שהזמן עבר המאמץ היה כבד מנשוא עבורו והוא נאלץ להסתפק בשיחות טלפון בלבד.
גם מארק סבל לא מעט. הוא היה קשור לאביו מאוד, אפילו סבו יכל להגיד זאת בביטחון, והוא עזב אותו בלי למצמץ בכלל. כנראה בגלל הקושי הרב של ג'ניפר היא לא שמה לב לכאבו של בנה והוא נשאר לבד. הוא לא יכל לתאר לעצמו איך מארק הרגיש.
"אתה חושב שהוא מחפש את ג'ון?" קולה של ג'ניפר רעד וכמעט נשבר.
"אני לא חושב כך, אבל את חייבת להירגע. את רק מזיקה לעצמך, ג'ניפר." אפילו הוא התחיל לדאוג. אולי היא צודקת ואולי באמת הוא בדרכו לאביו.
"הכל באשמתי. התרכזתי בעצמי ולא ראיתי אותו." היא כבר לא עמדה זה יותר. קולה נשבר והיא התחילה להתייפח. "ג'ניפר, את סתם מלחיצה את עצ-"
"תעזוב אותי, טום!" היא צעקה. הוא יכל לשמוע את הדמעות מטפטפות על רצפת השיש הלבנה בביתה. הוא שתק והיא המשיכה להתייפח. "אני הולכת לחפש אותו עוד פעם." היא מלמלה וניתקה את השיחה.
הוא בהה בטלפון בעצב ונשען אחורנית. הוא כבר לא ידע מה לעשות או מה להגיד. הוא הפנה את מבטו אל החלון הסגור והביט דרכו בלילה השחור והאפלולי, כמו בד שחור שמתמשך עד אינסוף. הדבר היחיד שהאיר את השמיים היה הירח המרוחק. חרמש כסוף ולבן שהאיר באור נעים ונתן צל של תקווה באפלה האינסופית. טום חייך חיוך עצוב ועייף ובהה בירח כאילו הוא הדבר האחרון שיראה בחייו.
טפטופים קלים של גשם נקשו על הגג והשמיעו קול נעים ומרגיע, כמו פעמוני רוח נעימים שנתנו לטום נחת קלה, משהו שישחרר אותי מהדאגות וייתן לו מנוחה והפסקה מרגשותיו הקורעים אותו לגזרים.
הקולות התחזקו בהדרגה וטום נאנח בעצב, כאילו העולם אמר לו שנגמר הזמן לנוח וצריך להמשיך בעבודה. עד מהרה הקולות הנעימים נהפכו למקהלה המונית ורועשת. רעמים מאיימים נוספו למקהלה וברקים מהירים ולבנים קרעו את השמיים. הוא נאנח וקם ממקומו, מותח את רגליו הרדומות ומאזין בעצב להרמוניית הטבע.
דפיקה קלה ולא טבעית נשמעה והפתיעה את טום עד מאוד. הוא הביט בדלת החומה בסקרנות קלה. מי ידפוק על דלת ביתו בשעה כזו מאוחרת, ועוד באמצע סערה? הדבר חייב להיות חשוב בהחלט.
טום התקרב אל הדלת ופתח אות בהבעת שיעמום קלה. הוא הופתע לראות פנים מושפלות אל הרצפה. נער צנום ורועד עמד שם, ראשו מושפל ומוסתר על ידי כובע מעילו השחור והדק. מכנסיי הג'ינס הארוכים שלבש היו רטובים ומלוכלכים כמו שאר גופו. ידיו היו תחובות בכיסי מכנסיו. הוא לא הביט בפניו ונראה היה שחושש מדבר מה. "א-אני יכול להיכנס?" הוא שאל בקול רועד.
עיניו של טום נצצו. הוא בהה בילד האומלל והרועד שעמד במפתן הדלת ונע באי נוחות. הוא הצליח לראות בזווית עיניו צרור של שיער שחור ורטוב. הוא חייך ופתח את הדלת כמה שיכל וזז הצידה, חושף את ביתו החם. "בוודאי. היכנס."
הנער לא אמר דבר ונכנס אל תוך הבית. הוא התיישב במהירות על כיסא צר בצבע חום שקד ושתק. טום התיישב על כיסא הדומה לזה של הנער מולו והביט בו בעיניים החומות באהבה ובתקווה.
"קר לך?" הוא שאל לאחר שתיקה ארוכה ביניהם. הנער הניד בראשו למרות שהיה אפשר לדעת שהוא קופא מקור. שיניו הצחורות נקשו וכל גופו רעד. כל הבגדים שלבש היו רטובים ומלוכלכים מבוץ. הוא עדיין לא העז להביט בטום, אך הוא לא ייחס לזה חשיבות גדולה. העיקר שהגיע.
במהירות טום קם ממקומו ונכנס לחדר האמבטיה הקטן, ליבו דפק בחזקה בזמן שהוציא מגבת גדולה ולבנה, זוג מכנסים ארוכים וחולצת טריקו שחורה וחזר בחזרה אל הנער הרטוב.
"קח את זה," הוא זרק את המגבת על הנער. היא נפלה עליו ונחה על בטנו ועל רגליו. "קר לך." הוא הביט בתחינה בנער. הנער נאנח וקם ממקומו. טום חייך והתקרב אליו עם ערמת הבגדים הנקיים. "תחליף בגדים. שלא תתקרר." הוא הושיט את ערמת הבגדים אל הנער שהנהן באיטיות וצעד אל כיוון חדר האמבטיה. טום לא האמין שזה קרה עכשיו. אחרי כל התקופה הארוכה הזאת… הוא כאן.
לא עבר זמן רב והנער יצא מהמקלחת, לבוש בבגדים הנקיים והיבשים בראש מושפל. הוא היה יבש אך שיערו השחור היה לח ונראה מבריק באור המנורות הלבן. הוא עדיין לא הרים את מבטו אל עבר טום, אך זה לא שינה לא דבר. העיקר שהגיע.
"מזמן לא ראיתי אותך." הוא אמר בקול אוהב ומנחם. הנער נע במקומו באי נוחות. "מזמן לא ראית אף אחד." קולו היה קר וכואב בו זמנית, אך טום ידע לא לייחס לכך חשיבות רבה. הוא רק הנהן והתיישב על כיסאו.
"אבל אליך, נערי, התגעגעתי במיוחד." הוא בלע רוק והתיישב בחזרה על הכיסא, משתדל לא להביט בעיניי סבו.
טום גיחך. הוא קם ממקומו והביט בנער בשילוב ידיים. הוא עדיין לא הסכים להביט בו. טום ידע שהוא חייב להתקשר לג'ניפר ולספר לה שבנה, שכל כך הדאיג אותה בימים האחרונים, יושב עכשיו בסלונו הקטן, אבל הוא ידע איך מארק יגיב.
הוא פשוט צריך זמן. הוא יטפל בזה.
טום הביט במארק וחיוך קטן עלה על פניו. הוא ממש יכל לראות מולו את הילד הצעיר והמאושר שהיה מבקר אותו בכל סוף שבוע, מתחבא מאחורי השולחן במטבח ומציץ בצחקוקים קלים, בטוח שהוא בלתי נראה ולא יוכלו למצוא אותו לעולמים. הוא נזכר ברגעים שהיה מוצא אותו והוא בתגובה ברח משם בחיוך ענקי.
מארק הרים את מבטו לכיוון טום ונא באי נוחות. "ל-למה אתה מסתכל עליי ככה?"
טום הרים את כתפיו. "זיכרונות." הוא הצביע על השולחן החום במטבח ומארק הסתובב לכיוון השולחן. "אתה זוכר שהיית אוהב להתחבא שם? כמה אהבת לשחק מחבואים אז," הוא השפיל את פניו בחיוך וגיחך. "היית כזה ילד פעיל וחכם. עם כל כך הרבה תמימות ושמחה. אוהב את כולם." החיוך ירד במהרה מפניו. "השתנתי." קולו היה קר וכואב בו זמנית. הוא רעד מכעס והחזיק בכיסא שעליו ישב.
"אתה עדיין כזה. אותו ילד קטן."
"אני לא." קולו נעשה רם יותר. "שניהם הרסו אותי. הם שברו אותי. אבא שלי לא רוצה אותי יותר אפילו!" מארק הרים את פניו וצעק על טום, חושף עיניים ירוקות מלאות בדמעות. "הם לקחו ממני את עצמי." הוא מלמל בקול עצוב.
טום רכן אל עבר מארק והניח את ידו על ליבו. "אני דיי בטוח שאתה עדיין שם." הוא אמר בחיוך. מארק הביט בטום בהבעת תודה.
"הרשה לי לתת לך עצה, ילדי הצעיר." הוא אמר וקם ממקומו, מתקדם אל עבר החלון בצעדים אטיים. מארק קם ממקומו והלך אחריו.
"עצה ששמעתי בעודי נער צעיר כמוך," הוא הביט במארק והניח יד על כתפו, שניהם הביטו בחרמש הלבן והנוצץ דרך החלון.
"לא תמיד אנחנו רואים את הכוכבים, אך הם עדיין שם, מאירים אותנו ואת השמיים"