The One That Got Away – פרק 10

"מה שעשית עכשיו היה לקחת על עצמך אשמה טיפשית ולייסר את עצמך במשך כל הבוקר בלי שום סיבה נראית לעין.
אני פגשתי אותך בבית חולים, במחלקה אונקולוגית (סרטן) וידעתי לפי המצב רוח שלך שאת לא כאן ממשהו קצת מעצבן אלא ממשהו רציני. אני ידעתי שאני רוצה להיות אתך ולבלות אתך וגם עשיתי את זה, בידיעה של המחיר שמוות שלך עלול לגבות ממני, יותר נכון בהתעלמות מוחלטת מהעובדה הזאת. את יכולה להיות רגועה בנוגע לזה.
ועכשיו, בבקשה, תחייכי."
אבל לא חייכתי, כי הייתי עסוקה מדי בלבכות.
* * * * * * * * * * * * * * * *
שנינו עברנו מהכיסאות לספות. צ'ארלי ישב ראשון וכיוון אותי ככה שאני שכבתי עם ראשי על ברכיו, רגליי מקופלות על הספה. הוא ליטף אותי ואני אט אט נרגעתי.
"כמה זמן לא בכיתי…" אמרתי לו.
"כמה זמן?" התעניין.
לא ציפיתי שישאל את זה, אבל עניתי לו בכנות, "תשע שנים, בערך."
"לא בכית תשע שנים?" הוא לא הסתיר את הפליאה שבקולו.
"כן. אני נכה רגשית, זה באמת בעיה."
"יואו, רגע, אז תספרי לי, מה גרם לך לבכות לפני תשע שנים?"
ידי נקפצה לאגרוף. לא דיברתי על זה עם אף אחד מעולם. צ'ארלי נגע בי בעדינות.
"תשחררי," אמר, "זה יעשה לך טוב."
-לשחרר- המילה הדהדה בראשי, והתחלתי לדבר.
* * * * * * * * * * * * * * * *
"טוב, אתה כבר מכיר את המשפחה שלי. אני, אחי אדווין שקטן ממני בשנתיים ואז אחותי קייסי שקטנה ממני בעשר שנים.
כשהייתי בת ארבע ואדווין היה בן שנתיים, אמא ילדה תאומים שקראו להם דייוויד וג'ונתן. כמו שכבר ציינתי, אמא שלי לא כל כך כשירה לטפל בתינוק, בוודאי שלא בתאומים ואני הייתי מאוד קשורה אליהם.
יום אחד, כשהם היו בני שנה וקצת אמא שלי עשתה משהו ואני שמרתי עליהם ופתאום דייווי (ככה היינו קוראים לו בקיצור, לג'ונתן קראנו ג'וני) הקיא דם. ממש, ריסס את ג'וני, הלול, הרצפה, הכל. זה הלחיץ אותי ברמות. אמא שלי מיד הופיעה, כי כל מיני חושים כמו חוש השמיעה וחוש הריח של מאוד מפותחים. היא נעלמה עם שניהם לשבועיים וכשחזרה שאלתי אותה:
'מאמא, איפה דייווי וג'וני?'
'טסו לאמריקה.' ענתה ואני חייתי בידיעה שדייווי וג'וני בטוחים ושלמים באמריקה, עד שיום אחד חברה מהכיתה סיפרה לי ש"אחים באמריקה" זה בעצם אחים שמתו. כשחזרתי הביתה בכיתי ומאז ועד היום לא בכיתי. מאז גם הפסקתי לקרוא למאמא ככה, עברתי לאמא."
הרמתי את עיניי אל צ'ארלי וראיתי שגם הוא בוכה.
"עכשיו אני מבין." אמר.
* * * * * * * * * * * * * * * *
אפילו שהוא לא אמר במפורש יכולתי לדעת מה הוא הבין.
טיפוסים קרים לא נולדים כאלה, קורים להם דברים מזעזעים שהופכים אותם לכאלה וזה הסיפור שלי, בגלל זה אני נכה רגשית.
באותו רגע צ'ארלי לא היה היחיד שהבין את זה, גם אני הבנתי את זה שם לראשונה.