קעקוע מסוכן. פרק 3: מנגינה של קבצן

לורן רצה כל עוד רוחה בה, פרצה דרך החור הקטן שבגדר השיחים שהקיפה את החצר. היא המשיכה לרוץ, נותנת לאנדנלין ששטף באחת את גופה לזרום למוחה.
היא הכירה אותו. היא ידעה את זה עוד מהרגע הראשון בו ראתה אותו. העיניים. הם הסתכלו עליה בעבר.

השפתיים.
הן נגעו בשפתיה בעבר.

היא הרגישה כאילו יש כדור עופרת שמונח לרגליה. והיא, רק אם תוכל להרים אותו- תזכה בו. אך הוא כבד מדי עבורה.
היא רצה, עוברת רחובות וצמתים בחוסר זהירות, אדישה לצפירות הנזעמות של הנהגים שמאחוריה.

היא דמיינה אותו שוב. ושוב. ושוב. ושוב.
אך זה לא עזר. הדבר היה רחוק ממנה. כאילו הבחור המסתורי נמצא בממד אחר, ממד שנמצא צמוד אליה בכל שניה ושניה, ובכל זאת- מרוחק ממנה באין-סוף קילומטרים.

היא נעצרה באחת, מתנשפת, אוחזת במותנה הכואבת. היא קרסה על הספסל הקרוב ביותר אליה.
זה לא הגיוני, אמרה לעצמה שוב ושוב. אבל היא פשוט ידעה שהיא מכירה אותו היטב. אפילו יותר מדי.

מנגינה שקטה התנגנה ברקע. לורן הביטה סביבה, ולאחר שלא ראתה אף אחד הגיעה למסקנה שהיא פשוט הוזה.
אך לא, המוסיקה התעצמה, היא נשמעה מאחוריה.
לורן הסתובבה, וראתה קבצן מסכן ישוב על הרצפה, שעון על אחורי הספסל, ומנגן. הוא לבש מעיל מלוכלך ודהוי, מלא חורים. לרגליו עטה זוג נעליים מרופטות, מזוהמות, שנראו כאילו מספר שנות חייהם עולה על שלו.
לורן עצמה את עיניה, נותנת לצלילים הענוגים שהשמיע הקבצן מכינורו לעטוף ממנה, והשכיח ממנה את כל בעיותיה, את עייפותה.

המנגינה נשמעה כמו הרמוניה מושלמת של צלילי פסנתר עדינים, טפטוף גשם קל, קול רוח נושבת בצמרות העצים וזמזום דבורים חרישי. היא נשבתה אל הצלילים הקסומים שעטפו אותה בענן חלומות בהיר.

היא חלמה על יום סתווי. היא עמדה שם תחת עץ ערבה בוכייה, כשעליו הנבוביים מתכופפים מעליה. היא גרסה תחת כפות רגליה את מצע העלים הרך עליו עמדה, והביטה בעיניים השובות שהביטו בה.
זה היה אוליבר.
והוא החזיק את ידיה. לא דיבר, רק נתן למוסיקה להרים את שניהם מעלה-מעלה, על עבר השמיים הכחולים.
וכשהם נחתו, הוא חיבק אותה.

ועזב.

וכשהיא הביטה בגבו המתרחק, בצעדיו העדינים, היא ידעה.

היא ידעה שהוא יחזור.
ושלא משנה לה מתי. איפה. למה. איך…….. היא תמיד תרצה אותו בחזרה.
ובכל פעם שתראה אותו. היא תזכור את המנגינה.

לורן הקיצה מהחלום בו הייתה שרויה. הנגן הזקן הביט בה בציפייה, מחכה לתשורה על מאמציו.
במבוכה היא שלפה במהירות את השטר ששמה בכיסה בבוקר, בו תכננה לקנות לעצמה ארוחת צהריים, ומסרה לו אותו.
והוא, בלי להגיד אפילו תודה, חטף אותו מידה והתרחק.

ואז, בתעוזה של רגע, היא קראה לעברו: "מה שם השיר?"
הוא עצר. התבונן בה, שתק לרגע, ואז אמר: "את כבר יודעת לבד".

והלך.