ילדי שמנת?-פרק 3 (העלאה שנייה)

התעוררתי למשמע קול שעון המעורר שלי,ומיד הסתובבתי לצד השני של המיטה.
אבל השעון לא הפסיק לצלצל וממש חירפן אותי ולבסוף קמתי.
שמתי שירים במחשב,והלכתי לבחור בגדים.
בחרתי חולצה משוחררת לבנה וטייץ' שחור.
ונכנסתי להתקלח,הייתי עוד מסריחה מהמסיבה אתמול,והפיג'מה שלי הייתה מלאת דמעות.
יצאתי מהמקלחת כלאחר עשר דקות התלבשתי במהירות והתאפרתי.
סידרתי את המערכת שלי בתיק וירדתי למטה.
כרגיל הבית שלי היה שקט וריק כמו בכל בוקר.
ירדתי למטבח הענקי שלי והכנתי לעצמי ארוחת בוקר.
אתם בטח שואלים את עצמכם איך זה שאני כל כך עשירה ואין לי טבחית אישית בבית?.
אז תנו לי לענות על שאלתכם פיטרתי אותה,פיטרתי אותה בגלל שלא רציתי להרגיש כמו ילדת שמנת מפונקת ופשוט למדתי איך לבשל.
יצאתי מן הבית שלי,והלכתי למכונית כרגיל הנרי כבר היה שם ובירך אותי בבוקר טוב ואני אותו.
ונסענו לבית הספר בשתיקה.
הגענו לאחר רבע שעה של נסיעה.
יצאתי מן המכונית והסתכלתי על בית הספר הוא היה מפואר.
הגינות שלו תמיד מסודרות,אין בוץ על המדרכות,יש פינות ישיבה יפות,וגן ורדים גדול.
וכאשר נכנסתי לבית הספר ראיתי את אותו מראה שאני בכל יום כיתות עם כיסאות ושולחנות ולוחות יקרים,אלפי ילדים עם בגדי מותגים,אלפי בנות שחימצנו את השיער שלהם ומנסוץ לעשות פוזה על כולם,אלפי בנים שמנסים להיות מגניבים יותר מדי ובסוף הם יוצאים רק מוזרים.
והנה עוד משהו שאני רגילה לראות בכל יום הוא שאני עוברת במסדרון וילדים לא מפסיקים להביט בי לבוא אליי להגיד לי בוקר טוב וכמה שאני יפה היום,וכמה התלחששויות אני שומעת עליי.
הגעתי ללוקר שלי והוצאתי ממנו את הספרים לשיעור הראשון.
לפתע הרגשתי זוג עיניים ננעצות בי.
כבר ידעתי מי זה מבלי להרים מבט.
"היי וולטר" אמרתי
וסגרתי את הלוקר לאחר שהוצאתי את קול הספרים שלי.
וכמובן שצדקתי וולטר היה שם ראשו שעון על הלוקר שלו וגופו כאילו מתכווץ.
הוא נראה כרגיל קוציו הרגילים שבשערו ועיניו החומות חמימות שמסתכלות אליי מלמעלה.
אבל הוא נראה חיוור יותר.
"קרה משהו?"שאלתי בדאגה
הוא הינהן וסגר את עיניו.
"רוצה לדבר על זה?"שאלתי בחשש
הוא נד בראשו.
"אתה יודע שאם אתה תרצה לדבר על זה אני תמיד אהיה כאן בשבילך"
הוא הינהן.
אני לא מופתעת שהוא סרב לדבר איתי על זה, וולטר הוא אדם מאוד סגור,הוא נפתח בפני כמה פעמים וזה מאוד מחמיא לי בגלל שהוא לא נפתח אל מישהו אחר אבל אני בטוחה שזה בגלל הכסף שלי.
יש מלא בנות בבית הספר שמקנאות בקשר שלי עם וולטר,וחברות שלי תמיד דוחפות אותי כדי שאהיה חברה שלו.
הם חושבים שעם אהיה חברה שלו "אשנה אותו"והוא יפתח בפני כולם כמו שהם אומרות אבל אני לא מאמינה בזה,וגם אני לא יכריח בנאדם להיפתח בפניי אם הוא לא רוצה זה אומר שיש לו סיבה.
הרי לכולנו יש סודות שאנו רוצים לשמור לעצמנו כולנו מספרים דבר אוו שניים על עצמנו לחברים אבל יש עוד אלפי דברים שלא סיפרנו מעולם,ושלעולם לא חשבנו לספר.
"רוצה ללוות אותי לכיתה?"שאלתי אותו
והוא הינהן.
וולטר לא מדבר איתי הרבה שהוא במצב רוח אני חושבת שהוא חושש מזה שהוא יתפרץ עליי.
אני כבר יודעת שיש לו בעיות זעם ובגלל זה הוא שומר הכל בבטן.
אבל אני חושבת שזה לא טוב כל כך הרבה זעם ועצב דחוקים בסופו של דבר הוא יתפוצץ מההדחקה הזאת.
הלכנו בשקט לכיתה שאלפיי זוגות עיניים עלינו ואלפיי לחשושים.
שמעתי בנות לוחשות איך וולטר נראה ממש חתיך היום,ואיזה מזל יש לי שאני מבלה איתו ואיך שהם מקנאות בי.
אני חושבת שעם הייתה להם אפשרות הם היו תולשות ממני את השערות והפרצוף.
מזיזות אותי הצידה ודורכות עליי והולכות אליו.
לבסוף הגענו לכיתה וולטר נראה שקוע בתוך עצמו וידיו בתוך כיסיו וראשו שמוט.
וולטר קראתי והוא הרים את ראשו והסתכל אליי עיניו נראו רכות וקשות בו בזמן הוא נראה כאילו שהוא עומד לבכות אוו לצעוק.
"אתה נכנס לכיתה?"שאלתי אותו
"לא אני מעדיף להישאר בחוץ ולנשום אוויר,תודה על הדאגה"הוא אמר את המילים הראשונות שלו הבוקר ואז הוא הפנה את גבו אליי והתחיל ללכת,ואז חזר על עיקבותיו.
התקרב אליי ואז חיבק אותי ונשק למצחי.
"תודה"אמר שוב והלך ואני רק הינהנתי.
בפעם הראשונה בחיים שלי הרגשתי אהבה כנה של מישהו אליי, אבל בטוח שרק דמיינתי את זה.
פתאום מישהו נתקע בי מאחורי הגב והפיל אותי.
"איה"אמרתי.
"אוי,סליחה,סליחה,הייתי שקןעה במחשבות ולא ראיתי אותך"אמר קול והושיטו לי יד.
אחזתי ביד וקמתי מן הרצפה.
הסתכלתי על מי שהפיל אותי…
"זה בסדר אנה"אמרתי לה
אנה היא חברה טובה שלי אבל גם היא בדיוק כמו כולם נראית חכמה ואינטלגנטית עד שמגיעים לקטע הזה שהיא אוהבת להתבודד והרבה וזה לדעתי נגרם משחצנות.
אבל אני לא יכולה לשפוט אותה כי אין לי מושג עם היא באמת כזאת אוו שבעצם יש סיפור אחד גדול מאחוריי ההתבודדות הזאת.
היא חייכה חיוך גדול ואמרה:"אני שמחה שאת בסדר טוב את באה ניכנס לכיתה היה צלצול לפני חמש דקות"
מה איך חמש דקות,אפילו לא שמעתי את הצלצול.
"בואי ניכנס"אמרתי
ונכנסנו שנינו לכיתה אני ישבתי במקומי הקבוע שולחן ראשון בשורה השנייה אני יושבת בנתיים.
למרות שהרבה בנות מבקשות לעבור לידי,אבל אני תמיד מצליחה לנפנף אותם בזה שאני רוצה פרטיות.
לאחר כחמש דקות שבהם כולם התאספו סביב השולחן שלי ודיברו המורה נכנסה ולידה ארין ואחיה התאום אית'ן.
"בוקר טוב,תלמידים יקרים"אמרה.
ואף אחד כרגיל לא ענה לה.
"טוב אני מניחה שחלקכם מכירים את ארין ואית'ן הם עברו מלפני שבוע לבית הספר שלנו,ואני מקווה שכולנו נקבל אותם בברכה ובכבוד בבית הספר."אמרה:"טוב אית'ן אתה תישב ליד אלירן"
"המורה…."התחיל אלירן לומר.
"לא אלירן בלי שום תירוצים עכשיו,אית'ן תעבור ליד אלירן עכשיו."הוראתה המורה
אית'ן הלך שמח ליד אלירן שבנתיים רק הזעיף פנים על כולם.
"וארין את תישבי ליד ליאור"שמעתי אלפי נשימות הפתעה.
וראיתי את ארין מחייכת אליי ובאה לשבת ליידי.
לאחר שהיא התיישבה שמעתי מלא בנות מלחששות:"זה לא פייר,אני רציתי לשבת ליד ליאור."כמו ילדות קטנות
אבל אני שמחתי בליבי כי לפי מה שאני רואה ארין היא ילדה חמודה ומתוקה זה יהיה כיף להיות חברה שלה.