מה זה לאהוב ? פרק 6.

נקודת מבט בר:
הצלצול הגואל. אני חושבת שאלו היו ארבעים וחמש הדקות המשעממות ביותר בחיי.
יצאתי מהכיתה, נושמת אוויר צח שנדמה היה לי ששיעור אנגלית לקח איתו.
״סיפרתי לך על החתיך מי׳ב שהתחיל איתי?״ שאלתי את מעיין, לא כי רציתי להשוויץ, כי באמת לא זכרתי אם סיפרתי לה או לא. ״לא חמודה, ספרי ספרי.״ ענתה לי. ״אוקיי אז ככה…״ לא הספקתי להוציא מילה נוספת מפי וליאור ניצב מולנו. ״הנה אתה. ליאור-מעיין, מעיין-ליאור.״ הצגתי אותם אחד בפני השניה. אני יודעת שמעיין לא אוהבת בנים שנראים ככה, היא אוהבת אותם תמימים יותר. או לפחות נראים ככה, מנגד, לא היה נראה לי שליאור התמוגג מול מראה של מעיין ככל הבנים, והאמת שזה שימח אותי קצת. ״היי״ חייך אליה ליאור, ״אני יכול לקחת לך אותה?״ שאל את מעיין שחייכה, מתעלמים מהעובדה שנושא השיחה הוא אני ואני כאן מולם. ״כן בטח, תחזיר אותה לפני חצות.״ צחקה ופנתה לעיסוקיה. גיחכתי.
״נו אז המורה להיסטוריה נורא כל כך?״ שאלתי אותו כדי פתח שיחה. מטומטמת שכמוני. ״חחח לא הוא לא כזה נורא. אבל ראיתי טובים ממנו.״ גיחך. ״כמו תמיר? לעולם לא תפגוש! סמוך על בר חזן!״ צחקתי. הוא צחק גם. ״אז איך כאן עד עכשיו?״ שאלתי וידעתי שזו שאלה במקום. ״לא יודע… אני לא מכיר כאן אף אחד…״ אמר כאילו לא רגיל למצב שבו הוא צריך לחפש חברים. ״התחילו לדבר איתי בנות, לא רגיל לזה, כאילו אל תחשבי שאני הומו. פשוט בתל אביב הייתה לי חברה, היא הייתה מאיימת על כולן ומי הייתה מעזה להתקרב אליי? פה אין לי אותה, אז כולן מדברות איתי פתוח.״ אמר, לא זיהיתי אם הייתה בו תחושת הקלה או געגוע… ״אתה מתגעגע אליה?״ שאלתי, מודעת לעובדה שרק לפני שלוש שעות פגשתי אותו ובכל זאת אני מדברת איתו כאילו אנחנו מכירים שנים. ״האמת, שקצת. אהבה ראשונה לא שוכחים נכון? אבל הייתי טיפש ובגדתי בה. הייתי שיכור, זה לא אני זה האלכוהול.״ התנצל בפניי. ״לפני כמה זמן הייתם ביחד?״ שאלתי אותו. סיקרו אותי לדעת מה מסתתר מאחורי זה.
״לפני חצי שנה. ותראי כמה כבוד יש לה בבית הספר הקודם שלי שלמרות שאנחנו לא יחד חצי שנה, אף אחת לא מתקרבת אליי. כאילו כתוב לי על החזה רכוש של שני מיכאל.״ אמר, מתנצל, כועס, מאוכזב ובעיקר לא יודע מה הוא רוצה מעצמו. ״אני מקווה שפה תוכל להתחיל מחדש. אם חסרים לך חברים. אוכל להכיר לך את אח שלי, הוא שנה מעלייך, אוטוטו מתגייס.״ אמרתי-הצעתי לו. ״אני אשמח.״ אמר והצלצול הוא זה שהפסיק את שיחתנו, ״אני חושבת שאני אלך הביתה.״ אמרתי וקמתי מספסל שבו ישבנו וניהלנו את שיחתנו האחרונה. ״לאן את הולכת? זאת רק השעה השלישית!״ צחק. ״וכבר היום הזה עייף אותי. ראית מה זה?״ צחקנו יחד. ״מתאים לך ים?״ שאל. זה באמת היה יום חם, את הוסט שלבשתי כבר השלתי ושמתי בלוקר. ״נראה לי שקראת לי את המחשבות. חכה אני אשאל את מעיין.״
״מחכה.״ אישר והמתין עד שמעיין תענה לפלאפון.
״יפה שליייי, את באה לים?״
״מה קרה ים?״ שאלה מופתעת. אני לא טיפוס מבריז. בדרך כלל. רק לאחרונה התחלתי לזלזל.
״אין לי כוח ללמוד יותר, ובא לי להשתחרר קצת. את באה?״ הסברתי את עצמי.
״לא… אבל תהני יפה שלי.״ השיחה נותקה.
יאללה בואי. אמר והוביל אותי אל חניון התלמידים, מתניע את המכונית ואנחנו יוצאים לדרך. ״אני אוריד אותך בבית, תתארגני, בינתיים אסע אליי ואז אבוא לאסוף אותך. מקובל?״ שאל אותי וצחק. ״מקובל.״ צחקתי. מגבירה את הרדיו ומאפשרת למוזיקה לדבר במקומנו.
הגענו הביתה . מקישה את קוד הבניין ונכנסת הביתה מקווה שהוא ריק אדם.
צחקתי לנוכח העובדה שאנחנו נוסעים לים בתל אביב למרות שהשכונה שלי ממוקמת בדיוק מול חוף ראשון. פותחת את הדלת של ביתי, הוא שומם. בדיוק כמו שקיוויתי. שמתי בגד ים מנומר עם תחתון ורוד. אני אוהבת לשלב, שונאת אחידות.
ראיתי שנשאר לי זמן וליאור עדיין לא צלצל להגיד שהוא מתחת לבית שלי, אז הרשתי לעצמי לארוז לנו תיק שכולל שתי מגבות, בריזרים, מלון שחתכתי כרגע והספר האהוב עליי ״שבויות״ (מומלץ בחום.) עם סגירת התיק הפלאפון שלי צלצל, ליאור. ״כבר יורדת.״ אמרתי וניתקתי ישר, לא נותנת לו זמן להגיב. לבשתי על עצמי שמלת חוף, האהובה עליי. לבנה ועדינה שבאה בשילוב מושלם עם בגד הים שלבשתי. אייפון, תיק על הגב. ויצאתי להנות.
יצאתי מפתח הבניין וליאור יחכה לי שם. מחייך אליי, חייכתי אליו. נכנסת לאוטו, מגבירה את הרדיו כהרגלי, ושוב, נותנת למוזיקה לדבר בשבילנו.
כבר אמרתי שיש לי תחושה טובה בנוגע ליום הזה?