להתחיל מחדש במקום חדש ♥- פרק 1

נקודת מבט תגל:
קמתי ב6 וחצי כדי להספיק לסיים לארגן את הדברים האחרונים שלי מהפנימיה הזאת, נוי החברה היחידה שלי והשותפה שלי לחדר בשלושה חודשים האחרונים עזרה לי לארגן את הכל.
אנחנו לא בוכות, הרי ידעתי שזה מה שיקרה על ההתנהגות הזאת.
נכנסתי למקלחת שמתי מכנס גבוה משופשף עם קרעים, נעלי בובה שחורות וגופיה שחורה צמודה, השפרצתי על צווארי מעט בושם, מרחתי אודם אדום בהיר על שפתיי העבות והמשורטטות. זהו. אני מוכנה.
יצאתי מהמקלחת לחדר, נוי עמדה ליד התיקים הגדולים שלי וחייכה חיוך מזוייף שגם מקילומטרים אפשר לזהות אותו.
"תשמרי על עצמך" אמרתי וחיבקתי אותה חזק. הסיפור שלה דומה לשלי, בגלל זה התחברנו.
"גם את תגל, מקסימום את תמיד יכולה לחזור" נוי אמרה בחיוך.
"אני לא חושבת ששמעון ישמח אם אני אחזור" אמרתי בצחקוק מזוייף כדי להקל עליה.
"לכי כבר לפני שאני אחזיק לך ברגל ולא אתן לך לעזוב" נוי אמרה, חיבקתי אותה חיבוק אחרון ויצאתי מהחדר.
המסדרון לכניסה של בית האומנה נראה לי ארוך, הרגיש לי כמו נצח, כמו בפעם הראשונה שלי כאן.
נעמדתי מול הדלת. השעה הייתה 7 בבוקר. המונית כבר חיכתה בחוץ לקחת אותי לגורלי החדש, למקום החדש, שה' יודע מה אני אעשה ב'תן לילד בית' הזה.
הרמתי את התיק על כתפי ואחזתי בידית של המזוודה, פתחתי את הדלת ויצאתי החוצה.
נשמתי את האוויר הקריר של הבוקר, הציפורים שהיו על העץ ממול, הכל נראה לי שמח.
הכנסתי את המזוודה והתיק לבאגז של המונית וסגרתי אחרי כמה שניות. הסתכלתי על בית האומנה הגדול. הוא היה גדול ויפה מבחוץ, אבל כלפי פנים הוא היה די מוזנח, הקירות היו צריכים צבע חדש, הארונות שצבעו כל כך הרבה פעמים, אבל בכל זאת ביליתי שם נהדר את השלושה חודשים האחרונים.
גיחכתי לעצמי ונכנסתי למונית, שמעון המנהל של בית האומנה כבר נתן לנהג את הכתובת החדשה, הבית החדש לזמן הקרוב.
אחרי חצי שעה נסיעה הגעתי.
"תגל אמסלם?" השומר בכניסה שאל כשהוצאתי את המזוודה והתיק מהמונית, הנהנתי בראשי. הוא שילם לנהג ולקח ממני את המזוודה.
"נעים מאוד אני עומרי, המדריך של תן לילד בית, ברוך הבא. חיכיתי לך. את תהיי בקבוצה של הבוגרים. כל הבוגרים כאן ביחד" עומרי אמר בחיוך.. אז הוא לא השומר, הוא המדריך שלי, נחמד יחסית לקובי המדריך מבית האומנה הקודם שלי.
"אז תגל תספרי לי על עצמך" עומרי העיר אותי מהמחשבות על הפנימיה החדשה הזאת. היא הייתה מרהיבה מבחוץ, גדולה, חצר ענקית עם ספסלים, היו גם נדנדות ליד החול כנראה יש כאן גם ילדים קטנים.
"אין מה לספר. תגל אמסלם, נטשו אותי כשנולדתי מאז עברתי מלא מוסדות בין עם זה בתי אומנה לפנימיות שקשורות לבתי אומנה" אמרתי.
"מאחורי כולם יש סיפור תלמדי זאת. את אולי חושבת שאת לא מיוחדת אבל את כן. גם מאחורי הילד שקרו לו הכי הרבה דברים בחיים, מסתתר דבר מיוחד" עומרי אמר בחיוך. היו לו עיינים ירוקות ושיער חום שנטה לשחור, חייכתי אליו חיוך קטן והמשכתי ללכת לכניסה.

*עומרי שיטרית- בן 20. מתנדב בפנימיית תל"ב.
שיער חום שנוטה לשחור. עיינים ירוקות, גומה בצד שמאל, גבוה, שרירי.
חכם. אני מתנדב בפנימיה לא כי חסר לי כסף, אני בא ממשפחה עשירה. החלטתי לבוא לפנימיה מרצון לעשות משהו חיובי, לתרום לחברה ולא רק להיטפל לכסף של הוריי, אז החלטתי לעבוד בהתנדבות בפנימית תל"ב. בהתחלה הילדים לא אהבו אותי כל כך, חשבו שאני שחצן כי באתי ממשפחה עשירה לאט לאט הם הבינו שזה לא נכון, אולי יש לי הרבה כסף אבל לפעמים זה מכסה על דברים אחרים, כמו צומת הלב של ההורים, האהבה שכלפייך.
אני לא שחצן ולא יהיר, אני מדבר עם הילדים בגובה עיינים ככה הם למדו לסמוך עליי ולכבד אותי.

נכנסתי לפנימיה, הכניסה של הפנימיה הייתה ענקית, יפה, מלאה בצבעים, מלאת חיים בניגוד לבית האומנה שלי.. המקום הזה נראה גן עדן.
"תסלחי לי שנייה" עומרי הלך והתקדם לשני בחורים שישבו על הכיסאות ליד חדר המנהלת.
"תגל בואי חמודה" עומרי אמר ומשך אותי לכיון הבנים.. כאילו שאכפת לי מהם?!
"תכירי זה אושר אסולין וזה בן יפרח" עומרי המשיך והצביע על כל אחד מהם.
"תגל אמסלם" אמרתי באטימות מוחלטת, עומרי היה מופתע מעט, לפני רגע חייכתי והייתי אחרת לגמרי, אבל עדיף להיות לבד מאשר שיתקעו לך אחרי זה סכין בגב.
"נחמדה" אושר אמר לבן שחייך אלי, גלגלתי עיינים.
"איפה החדר שלי?" פניתי לעומרי.
"לא כאן" אושר אמר בחיוך מתנשא. עוד לא נכנסתי וכבר אני שונאת מישהו.. כיף לי.
"קומה 2 חדר 4, את תהיי לבד עד שתגיע הילדה החדשה הבאה" עומרי אמר בחיוך. הנהנתי ועליתי למעלה לחדרי.
הוא היה גדול ומרווח, היו שתי מיטות, לי ולחדשה שאמורה להגיע.
התיישבתי על המיטה שקרובה לחלון, הוא השקיף לגן כניסה. טוב אני לא מחכה לאף אחד אז זה לא תורם לי בכלום.
הנחתי את התמונה שלי ושל נוי על השידה והתחלתי להכניס את בגדיי לארון, את הקרמים והאיפור לשידה הקטנה.
נשכבתי על המיטה כשראשי פונה לשידה, הסתכלתי על התמונה שלי ושל נוי. היינו כל כך שמחות באותו יום, זה היה ביומולדת שלה, אבל היא ביקשה שנחגוג אותו ביחד, זה היה היומולדת הכי טוב שהיה לי כי הוא היה איתה.
"חברה שלי" מלמלתי וליטפתי את התמונה עם כף ידי.