ים כחול עמוק – פרק 2

עיניי לאט לאט נפקחות, שקט מעיק סוגר עלי מכל כיוון, אני בטח לבד בבית, סבתא הלכה לעבודה, ואני נשארתי פה לבדי.
קמתי לאט מהמיטה החמה, עוזבת את הפוך העבה והרך, וצועדת על המרצפות הקרות אל עבר חדר-הרחצה הפרטי שיש לי בחדר.
עמדתי מול הבואה שלי במראה, בוחנת כל פרט ופרט בפניי.
שיער בלונדיני-שטני העוקף את הכתפיים במעט, עיניים כחולות-ירוקות בהירות המביטות בחזרה אלי, צבע עור בהיר וחלק, אף קטן וסמטרי, דומה כל כך לאבי, דומה כל כך לאבא שלי.
צבע השיער, העיניים הבהירות, צבע העור, האף הקטן, הכל לקחתי ממנו.
שוב געגועים תוקפים אותי, שוב בעקבות כך פלאשבקים ממלאים את המוח שלי, תמונות רצות, מלאות רגשות.

• אני טובעת, המים הכחולים מקיפים אותי מכל עבר, ואני מנסה להאבק בכל כוחי המועט לעלות למעלה לנשום מעט של אוויר, משהו מלופף סביב כף הרגל שלי, וזה מושך אותי מטה.
רעמים נשמעים ברקע האפלולי, ברקים המפלחים את השמים הכהים שמעלי, והגשם נופל בטיפול גדולות על ראשי, בזמן שאני נאבקת לעלות לפני הים לנשום טיפה מועטת של אוויר.
״אבא!!!״ אני צועקת בחוזקה, מביטה מסביבי בחיפוש אחריו, דמעות שורפות וזולגת מבעד לעיניי, מתערבבות במים האימתנים שמושכים אותי מטה אל המצולות , המים המלוחים נבלעים בפי,אבל זה לא עוצר אותי מלהפסיק לצעוק, אני ממשיכה לצעוק בכל גרוני, ״אבא!!״.
הוא נעלם, הוא כבר לא לצידי, והדבר שכבל את כפות רגליי עד עכשיו נעלם… בדיוק כמותו.
בהדרגה הכל מסביבי הופך חשוך יותר מהשמים הכהים, המים הקרים ממלאים את אפי ופי, והאוויר כבר לא מגיע אל ראותיי, בזמן שאני שוקעת.•

זה אותו הזיכרון, אותו זיכרון שחקוק עמוק כל כך בזכרוני, גם אם ארצה לא אוכל לשכוח את אותו הזיכרון האפל.
זיכרון נוסף קפץ אל המוח שלי, זיכרון מליל אמש.
הגבר הזר שהתנגשתי בו, הוא הכיר אותי, אבל שום דבר לא היה מוכר בו.
הוא ידע את השם שלי, אבל את שמו לא ידעתי.
הוא הביט עלי בצורה מופתעת, בצורה שאני לא יכולה לסביר, כאילו הוא רוצה לומר לי משהו אבל דבר כולשהו עוצר אותו, המבט על הפנים הגבריות שלו ניראו רכים, רכים ומופתעים.

ירדתי במדרגות העץ החומות אל עבר הקומה התחתונה, עייני הכחולות-ירוקות סורקות את הבית, מחפשות אחר מישהו שנמצא, משהו…
אבל אף אחד לא כאן, אין לי אף אחד בחיים עכשיו, רק סבתא…
נכנסתי אל המטבח המצוחצח, ריח מעומעם של בישול נישא באוויר ועומד להתנדף בכל רגע, כנראה סבתא בישלה לפני שהלכה, התקרבתי אל הסיר השחור שעל הכריים החשמליות.
נזיד שועית, תמיד שנאתי את הבישולים של סבתא, אף פעם לא משהו שאני אוהבת.
צלצול פעמון הבית עורר אותי מהמחשבות השונות שבתוך ראשי, מהרתי אל עבר הדלת לראות מי נמצא מבעדה השני.
הצצתי דרך העינית הקטנה, לבי החסיר פעימה הכרחית וגדולה.
אותו אחד מאמש, אותו אחד שהתנגשתי בו, מה הוא לעזאזל עושה פה?
לקחתי נשימה עמוקה ורועדת, מנסה להרגיע את הלחץ המוזר שפתאום נפל עלי, לחץ שאין לי מושג מהאין הגיע.
הנחתי את ידי על הידית הכסופה הקרה, מורידה אותה לאט ופותחת את דלת הכניסה הגדולה העבה והחומה כהה.
הוא עמד שמה, מבט חתום על הפנים שלו, מבט שלא אומר כלום, במיוחד לא למה הוא פה.
״דסטני!״ הוא חייך לעברי, כמו שהחיוך עלה במהירות ככה הוא גם ירד, אני שונאת את השם המלא שלי, כמעט ואף אחד בבית הקודם שלי לא קרא לי ככה.
״סטן״ תיקנתי אותו, תמיד שנאתי ותיעבתי את השם דסטני, שם מוזר ולא רגיל.
״סטן, אפשר להיכנס?״ הוא שואל, תולה בי מבט מוזר כאילו הדבר שעכשיו הוא ביקש זה הדבר הכי טבעי בעולם.
״אני בדרך כלל לא נוטה להכניס זרים לבית״ אמרתי בהססנות, מעולם לא פגשתי אותו, והוא בכל זאת מתנהג כאילו אנחנו החברים הכי טובים.
רעש צעדים מוכרים נשמעו בשביל הגישה, וסבתא הגיע לבית, היא חייכה חיוך מתוק כהרגלה, לעזאזל מה יש לכולם בעיירה הזאת?! , מתנהגים כאילו הכול טוב בעולם הזה, אבל שום דבר טוב אין בעולם!
״ג׳יי מותק, למה אתה לא נכנס?״ סבתי שאלה את הגבר העומד מולי ששמו התגלה כג׳יי בטח קיצור של ג׳ייסון או ג׳ייק, או משהו בסגנון.
עמדתי מבולבלת בלי לומר דבר, ״אני רואה שעשיתם פגישה מחודשת, כמה נעים!״ אמרה לנו וחלפה על פניי, נכנסת אל הבית הגדול שעמדתי בפתחו.
הוא הביט לעברי עם חיוך קטן, ״עכשיו אפשר להיכנס?״ שאל אותי עם נימה מתגרה בקולו הגברי.
״שיהיה״ מלמלתי ספק עם הוא שמע את קולי החלש , נכנסתי פנימה אל הבית והוא בעקבותיי סוגר את הדלת.
רגשות של בלבול הציפו אותי, ׳פגישה מחודשת?!׳ מילותיה של סבתי הדהדו במוחי כשעשיתי את דרכי אל גרם מדרגות העץ במטרה לעלות לקומה העליונה.
״סטן, בואי הנה״ שמעתי את קולה של סבתא רגע לפני שעליתי במדרגות אל הקומה העליונה, עצרתי בעדי.
פניתי אל המטבח, ג׳יי הזה כבר שם, יושב עם סבתי.
״למה לא אמרת לי שכבר פגשת את ג׳ייסון אתמול בערב?״ שאלה אותי עם חיוך קטן על פנייה, הבטתי עליו במבט עצבני, הוא הסגיר אותי, מה אני אגיד לה, מה אגיד לה שעשיתי בחוץ אתמול בלילה.
ניסיתי להתגבר על הפחד הכי גדול שלי, פחד שהוא כמו טראומה עבורי, מה אגיד לה?
הדבר היחידי אותו אני שומרת כול כך עמוק בלב שלי, מפחדת לשתף מישהו בסוד האפל והעמוק מידי שלי, מהססת לספר למישהו על הטראומה הנפשית הקשה שלי, טראומה שלא עוזבת אותי, לא עוזבת מאז ילדותי.