The One That Got Away
I love you when you're playing that song, I got lump in my throat (מעובד מתוך השיר Riptide של Vance Jay)

The One That Got Away – פרק 8

The One That Got Away 25/05/2014 1056 צפיות תגובה אחת
I love you when you're playing that song, I got lump in my throat (מעובד מתוך השיר Riptide של Vance Jay)

אחרי שכל הרופאים שהתגודדו סביבי התפזרו, נכנס צ'ארלי.
"אז כמה זמן נשאר לך לחיות?" שאל בבדיחות.
"חצי שעה, לשמחתך." עניתי בצחוק.
"אז מה הם אמרו לך?" הוא הרצין ושאל.
"אני משתחררת שבוע קודם." אמרתי בהתרגשות.
"ביחד," לחש, "עוד חמישה ימים וזהו."
* * * * * * * * * * * * * * * *
עד היום הערכתי את עצמי יותר מדי, מסתבר שאני הרבה יותר סתומה ממה שחשבתי.
פעמיים, טוב לפחות בפעם אחת אני בטוחה, קמתי בלילה ושמעתי את המנגינה הממש עצובה הזאת ברקע. אני מכירה את המנגינה הזו דיי טוב, אני יודעת לנגן, יש לי קצת ידע במוזיקה ואת היצירה הזאת אני מכירה טוב במיוחד. מי שזה לא יהיה שניגן אותה היו בזה כמה שגיאות: בתווים הוא פספס קלידים או לחץ על קלידים מיותרים בטעות וגם בטכניקה היו החמצות: הקצב והעוצמה לא היו אחידים ומכאן הסקתי שזה נוגן באותם רגעים על איזה שהוא כלי מקלדת ולא הוקלט והושמע מתוך טלפון, מכיוון שאין אף אחד שיקליט את עצמו מנגן עם כל כך הרבה טעויות, וישמיע את זה בקול.
הדרך היחידה לברר אם חלמתי או לא היא לבדוק אם יש פה פסנתר.
האם אני עד כדי כך מטומטמת שכשצ'ארלי הראה לי פסנתר כל זה לא עלה לי לראש?
* * * * * * * * * * * * * * * *
"אן, את יודעת לנגן?" שאל צ'ארלי.
"כן." עניתי.
"על מה?" שאל.
"פסנתר."
"יש פה פסנתר, בואי!" הוא לקח אותי לחדר שבו היו שני פסנתרים.
מטומטמת. זהו.
* * * * * * * * * * * * * * * *
צ'ארלי ניגן לי שירי פופ מוכרים של כל מיני זמרים. אני לא ניגנתי הרבה כי ידעתי לנגן בעיקר שירים שקטים ויצירות.
כשצ'ארלי היה מנגן אני הייתי יושבת מאחוריו, מקשיבה בריכוז, מסתכלת עליו, איך גבו זז, אצבעותיו הארוכות מרחפות על הקלידים. שם תכננתי את עתידי אתו – כאילו באמת יש לנו סיכוי. לנוכח האופטימיות האינסופית שנבעה מהשילוב הקטלני של צ'ארלי ופסנתר גם אני לא נשארתי אדישה. אחרי כמה זמן צ'ארלי דרש לשמוע אותי מנגנת. גם לי יש "שמיעה אבסולוטית" מסתבר, אני יכולה לנגן שירים משמיעה, בלי תווים. שם למדתי לנגן מנגינות עליזות שהשכיחו ממני את הכאב והצער שהיו מנת חלקי עד אותה עת. שם האמנתי לראשונה שהחיים יפים.
* * * * * * * * * * * * * * * *
כשהתעוררתי בלילה הפעם המוזיקה הייתה מאוד חזקה. לקח לי כמה שניות להתאפס, להיזכר במאורעות הלילות הקודמים, לחבר עם מה שקרה מוקדם יותר באותו יום, לעשות אחד ועוד אחד, להפיל את האסימון ולצאת לחדר הפסנתרים.
המנגינה נשארה אותה מנגינה מינורית, דיכאונית, קשה. המנגן הכה בקלידים כאילו היו שק אגרוף. בזמן הטיסה על הכיסא גלגלים כל הדרך מהמיטה לחדר הפסנתרים, התגבש במוחי פרופיל של המנגן המסתורי: אדם מבוגר, גב כפוף, שבור ומדוכא, שיודע שימיו ספורים. נסעתי ונסעתי וכשהגעתי לשם סוף סוף פתחתי את הדלת וראיתי את…


תגובות (1)

מי היה שם???? צ׳ארלי?? תמשיכי אני במתחחחחח!!!!!

25/05/2014 23:05
סיפורים נוספים שיעניינו אותך