הגשם. (לתחרות של אנונימי\ת)
הטיפות נופלות.
הגשם מחליק על אפי, יחד עם הדמעות.
אני מחזיקה בשתי ידיים רועדות במטרייה שחורה, כמו עיניי. אני רואה את העולם מטושטש יותר ממה שהוא באמת, וזה לא בגלל שיש לי משקפיים.
הטיפות נופלות. המדרגות לבניין הדירות שלי קרות, לבנות, עשויות שיש צחיח.
אני רואה ושומעת צפירות של מכוניות באופק, האורות מבזיקים באור צהוב, ואז מתפוגגים בהדרגתיות, נעלמים.
קולות של צעדים מתמזגים עם רעשו הענוג של הגשם, האנשים הולכים זקופים, מכוסים בחצי תריסר שכבות ובידיהם מטריות שחורות.
הטיפות ממשיכות ליפול עוד שעות רבות. אני יושבת בחוץ, הנשיפות שלי מיתרגמות לאדים לבנים.
האנשים כבר הפסיקו ללכת בחוץ, כבר כמה רגעים טובים. ואז הם שוב באים.
המכוניות עדיין צופרות, למרות שכבר שעת לילה מאוחרת.
המדרכה המחוספסת ספוגה מים, אני רואה נהרות ניגרים וזולגים בדרכם במורד המדרכה, סוחבים איתם אבנים קטנות, ניירות מפוררים וחרקים מסכנים.
הקור חודר לשד עצמותיי, למרות השכבות שעליי לבושות.
אני מושיטה יד קדימה, ומרגישה את חלחול המים אל אמצע כף ידי. היא מתמלא במים, ואני הופכת אותה ומחזירה אותה חזרה אל מתחת למטרייה.
הכל שחור. הדבר היחיד המאיר את תחילת הרחוב הסואן שמולי הוא רק מנורות הרחוב הגבוהות.
הכל שחור. אני תופסת בחתיכת נייר שפגעה בפניי, וקוראת בה.
אני מקפלת אותה לכדור קטן וזורקת אותה אל נחל המים הקטנטן. היא מתפוררת בו, לאלפי חלקי מכתב עגומים.
טיפות קטנות זולגות על לחיי, ועכשיו זה כבר לא הגשם.
תגובות (4)
את/ה כותב/ת מדהים!
ממש אהבתי, התיאורים שלך טובים.
אבל למה היא בכתה?
מי יודע
זה התחיל כמשימת תיאורים, ואז הוספתי לזה עוד כל מיני דברים
ואני בתXD תודה^~^
מעולה, לשלבים הבאים, אני לא אצפה מאף אחד לפחות…
זה מהמם וקסום! ^^