As Long As You Love Me- פרק 2, לא סיפור ערסים!

עברתי בין החדרים, כל החדרים נראו אותו דבר עם מספר שונה. ככה זה היה בפנימיית לייר, הכל אותו דבר. ידעתי את המספר שלי לשנה, לחדר הבנות עם עוד שלוש, חדר מספר 498. כן, היו הרבה חדרים בפנימייה. ושנאתי את זה. בשביל אחרים זה היה הזדמנות להיפתח ולקבל יותר הזדמנויות לחברים, אבל בשבילי זה היה להידחק בקפטרייה היחידה בבית הספר.
לצערי, בלה הקופצנית הייתה חייבת להתגורר איתי באותו חדר.
לא יכולתי לשכוח מה קרה שנה שעברה, כאשר עשיתי תעלול מסוכן לחלוטין, שכמעט סילק אותי מבית הספר, ובלה "בטעות" גילתה את זה למנהל. היא אמרה שזה נשלף לה מהפה, בלי כוונה כי המנהל התחיל לשאול אותה שאלות והיא נלחצה, אבל לא הצלחתי להאמין לה משום מה.
מאז היא מנסה לבקש ממני סליחה כל הזמן, ולחייך לי חיוך מעצבן ורחב, אז החלטתי לקרוא לה בלה הקופצנית.
כמובן שהיא אף פעם לא ידעה שאני הדבקתי לה את הכינויי הזה, ומאז כל יום קוראים לה ככה. רציתי להתנצל בפנייה, הרגשתי ממש רע לגבי מה שעשיתי, אבל אף פעם לא יכולתי לדבר איתה בלי שהיא תחייך לי חיוך. אז אני פשוט מחכה לרגע שתהייה עצובה שאוכל לדבר איתה באמת, לא כשהיא מקפצת ואומרת "הידד!" על כל משפט שאני אומרת.
יש לה שיער אדמוני שכנראה צבעה אותו, שתמיד אסוף בקוקו בתלתלים, עם עיניים חומות גדולות ורחבות, וכמובן אסור לשכוח את החיוך הרחב שלה! כשבאתי לחדר והתחלתי להתמקם, בלה מיד קפצה לעיניי.
"יאו ג'ואן איך התגעגעתי אלייך!" ואז היא חיבקה אותי חיבוק שלא הגיע מהחלל הזה, חיבוק חזק מדי כמו של דוב שמחבק את הבן שלו, כמו שרוצח חונק את הקורבן. לאחר כמה שניות שנגמר לי כמעט האוויר, בלה שחררה אותי לחופשי.
"היי בלה." אמרתי בכמעט חיוך, כי בכל זאת לא יכולתי להעליב לב גדול שכזה. לבלה היה לב ענק, היא הייתה כמו מלאכית שלעולם לא עשתה פשעים, ושהיא כן עשתה היא מיד התנצלה על זה.
התמקמתי ליד המיטה כאשר אני שמה תמונות בשידה הפרטית, מדביקה מדבקות קטנות על הקיר כמו לבבות, ומחליפה את השמיכה האפרורית בשמיכה סגולה ונעימה. בלה החליפה את שמיכתה בשמיכה אדומה, והיא ציירה על הקיר שלדים בצבע שחור. אמנם היא הייתה תמימה, אבל הייתה לה חיבה מוזרה לשלדים ואדום.
במסדרון הבנות אין בנים. חוץ ממני ובלה אף אחד לא היה בחדר, שתי מיטות שקטות ודוממות, שאין להן רוח חיים. שקט עבר. שתינו סיימנו לסדר במהירות, במהירות של עשר דקות.
לפתע החיוך מעט ירד לה מהפרצוף, אולי בגלל השעמום שעבר. היא הוציאה את הפלאפון מהתיק והתחילה לשחק בו. אסור פלאפונים בשטח בית הספר. נדהמתי מהזלזול שהיה בה כאשר עשתה את זה, כאשר פנייה אטומות ולא אכפת לה שהיא עושה בניגוד לחוק.
"הלו! מה את עושה עם פלאפון בפנימייה? יחרימו לך את זה עד סוף הלימודים!" אמרתי לה, והיא רק משכה בכתפייה. היא נראתה מהופנטת בטלפון, ולא היה אפשר להוציא אותה ממנו.
"את רוצה שיקחו לך את זה? אין לי בעיה, ממילא המנקה עושה פה נקיון ולפעמיים היא מגלה כאן דברים.." כל כך הרבה תעלולים עשיתי, אבל בדבר אחד קטן הטפתי לה, בדבר שטותי במיוחד. היא הזעיפה לי פנים והמשיכה לדפדף בפלאפון. "מצטערת." לא הייתי צריכה להסביר על מה הצטערתי, היא כבר הבינה. היא משכה בכתפיה שוב ולא ענתה.