ילדי שמנת?-פרק 2(מקווה שתאהבו)

הוא הרים את ידיו כחף מפשע,וחייך את חיוכו השחצני הרגיל.
"תרגעי באתי בכוונת שלום"אמר.
וואי אני לא סובלת אותו, כבר אמרתי את זה לא?.
חייכתי לו חיוך מזויף ואמרתי לו בקול הכי חמוד שלי:"צודק אלירן,אז מה רצית?"
הוא היה מרוצה מאיך שדיברתי אליו ראו זאת על פניו.
"סתם לדבר"אמר
"יופי ואני לא אז, אתה מוכן בבקשה לעוף מכאן?"שאלתי אותו בעצבים
"וואו אני רואה שההתנהגות העוקצנית חזרה,ובאשר לשאלתך לא אני לא יכול ללכת זה מקום ציבורי"אמר והעלה על פניו חיוך מנצח גדול.
הסתכלתי עליו לרגע המומה הוא האדם הראשון בשכבה כולה, ובבית הספר עצמו שאי פעם סירב לי ולא התחנף אליי,ואני דיי שמחה מזה, אבל עכשיו אין לי כוח אוו עצבים אליו.
"טוב אז,אני ילך" קמתי מן הכיסא ולקחתי את התיק שלי,הוא הסתכל אליי כמה זמן ונראה כאילו שהוא מתלבט אם להגיד לי משהו אוו לא בסופו של דבר הוא לא אמר כלום ומשך בכתפיו.
הפנתי את גבי אליו והלכתי לחיפוש מקום ישיבה בלי אנשים שיכורים וזה יהיה קשה בגלל שחצי מהילדים שכאן שיכורים.
בסופו של דבר היא ישובה על ספא קטנה רחוקבככל האפשר מן הרעש שבמרכז הבית.
שיער הילדה בלונדיני וחלק ועינייה ירוקות,היא הייתה די גבוהה,ופניה מלאים נמשים.
הסתכלתי על ידייה היה לה רק בקבוק קולה קטן ביד.
נשמתי נשימה עמוקה והלכתי לכיוונה.
"היי"אמרתי לה בחיוך והתיישבתי ליידה.
ניא סובבה את ראשה אליי ואמרה חייכה חיוך קטן וביישן ואמרה:"היי"
הושטתי לה את ידי ואמרתי לה:"אני לא חושבת שראיתי אותך פעם,קוראים לי ליאור"
"לי קוראים ארין"היא אמרה ולחצה את ידי.
"את חדשה כאן לא?"שאלתי אותה בכיווץ גבות
היא צחקה צחוק קטן ואמרה:"כן,אני כן חדשה כאן"
"מתי עברת לכאן?"שאלתי אותה נהנת מהשיחה עם ילדה שלא באמת מכירה אותי בתור המיליונרית של בית הספר.
"לפני כשבוע"ענתה לי,והפנתה את ראשה ממני,לצד השני.
הסתכלתי לאן שהיא הסתכלה וראיתי שהיא מסתכלת על אית'ן החתיך החדש של השכבה.
דיברתי איתו כמה פעמים והוא כמו כולם לקקן גדול.
"עם את רוצה אני יכולה להכיר לך אותו"אמרתי לה בחביבות.
היא חייכה חיוך גדול ואמרה:"ומה עם אני יגיד לך שאני כבר מכירה אותו?"
"באמת?"שאלתי אותה זה היה נראה די מוזר שמישהו מקובל מכיר אותה הוא התחיל איתה שיחה כבר פעם.
היא הנהנה ואמרה:"הוא אחי התאום"
אני רוצה לקבור את עצמי העברתי את מבטי עליו ואז עליה ובחזרה,הם באמת היו דומים בתווי פנים בעיניים בשיער,איך לא שמתי לב לזה.
היא שמה לב להבעתי המתנצלת וצחקה ואמרה:"זה בסדר את לא הראשונה ולא האחרונה שחושבת שאני מאוהבת באחי,אוו שלעולם לא דיברתי איתו"
באתי לומר משהו אבל אז בא אית'ן ואמר:"ארין בואי תהיי איתי קצת את לא צריכה לשבת כאן לבד"
כיחכחתי בגרוני כדי שישים לב אליי:"אוו שאת לא לבד,"אמר וחייך חיוך קורן:"ליאור מה קורה?"
"בסדר"עניתי לו קצרות.
הייתה שתיקה של כמה דקות שבהם אית'ן הסתכל אליי ואז על ארין ובחזרה הוא בטח תוהה מה אני עושה עם אחותו ארין הבחינה במבטיו ואמרה:"טוב אית'ן אתה יכול ללכת כמו שאתה רואה אני כן מצליחה להכיר חברות"היה בקולה מעין טיפת עצבנות
הוא הינהן והלך.
והיא נשמה נשימה עמוקה, וסגרה את עינייה, ככל הנראה מנסה לרסן את עצמה ידייה נסגרו לאגרופים.
ואני לא יכולתי לומר מילה רק הסתכלתי עלייה מרגיעה את עצמה.
בסופו של דבר עינייה נפתחו והיא חייכה חיוך גדול שהיה נראה אמיתי עד שהסתכלתי בעייניה,היא נראתה כועסת,אבל הצליחה עדיין לחייך את חיוכה.
"אז ליאור,אחי סיפר לי עלייך קצת,הוא אמר את ילדה נורא חמודה ומתוקה והוא אמר גם שאת יפה מאוד עכשיו אני מבינה גם למה"אמרה בניסיון להעביר את זכות הדיבור אליי.
היא יודעת מיליון אחוז שהיא יודעת שאני מליונרית ורק בגלל זה היא איתי עכשיו,ולא עוזבת בעצבים כמו שנראה שרצתה לעשות.
חייכתי חיוך ואמרתי לה:"תודה רב…"לא הספקתי לסיים את המשפט בגלל שהטלפון שלי רטט בידי.
הסתכלתי על הצג זאת הייתה אימי,לא היה לי כוח לדבר איתה אבל אין מה לעשות אני חייבת.
"אני כבר באה"אמתי לארין היא הנהנה ואני הלכתי לפינת החדר הקרובה.
פתחתי את הטלפון והצמדתי אותו לאוזני.
"הלו"אמרתי
"ליאורי מתוקה, מה קורה?"שאלה אותי
כל כך רציתי לצעוק לה בטלפון תבואי הביתה ותדעי ולא תצתרכי לשאול את זה בטלפון.
אבל לא עשיתי זאת שמרתי על איפוק ואמרתי:"בסדר אימא"
"תשמעי שלחתי את הנרי ללכת להביא אותך מן המסיבה שהוא אמר שלקח אותך אליה"אמרה.
"מה לא,אני לא רוצה ללכת מוקדם מדי"אמרתי לה לא ממש אכת לי לצאת מן המסיבה הרועשת אבל בבית יהיה לי שקט מדיי בודד מדיי.
"נו באמת ליאור השעה כבר אחת וחצי בבוקר,ומחר יש לך לימודים את חוזרת הביתה וזה לא ניתן לוויכוח."
התחלתי להתעצבן אליה:"מה זה אכפת לך בכלל הרי את בכלל לא בבית את בכלל לא רואה אותי אז מה זה אכפת לך"צעקתי אליה ובירכתי את המוזיקה הרועשת אשר בלעה את צעקותיי.
"גברת צעירה את לא תצעקי עליי ואת תלכי הביתה מיד הנרי שלח לי הודעה שהוא מחוץ לבית של ליבי צאי אליו וסעי הביתה,ושתגעי תתקשרי אליי כדי שאני לא אצטרך לדאוג"אמרה
"בטח אני ממש רואה איך שאת הולכת להשתגע מדאגה"צעקתי עליה אבל היא כבר ניתקה.
הסתכלתי על הטלפון היה בא לי להטיח אותו על הקיר ופשוט לשבור אותו לרסיסב\ים אבל השתלטתי על עצמי,והידקתי את אחיזתי בו.
חזרתי למקומי ליד ארין עצבנית.
"את בסדר את נראית די עצבנית שם"אמרה.
"אני בסדר אני פשוט צריכה ללכת,אז נתראה בבית הספר ארין"אמרתי לה ולקחתי את דבריי.
"נתראה"היא אמרה.
והלכתי לכיוון היציאה שם היה הנרי.
עליתי למכונית בעצבים ולא דיברתי עם הנרי אפילו לא מילה והנסיעה הייתה שקטה ומייגעת.
לבסוף הגענו לבית ואני ישר טרקתי את דלת המכונית אפילו לא טרחתי להגיד תודה להנרי.
נכנסתי לבית נעלתי אותו ועליתי לחדר.
החדר שלי דגול יש בו גיטרה מיטה זוגית גדולה,שידה,מחשב,וספרייה קטנה של כל הספרים שלי,וארונית של כל המזכרות שהורי מביאים לי מהטיולים שלהם בחוץ לארץ.
הורדתי את התיק ואת הבגדים והחלפתי לפיג'מה.
הרגשתי כל כך מתוסכלת נשכבתי על המיטה ושלחתי הודעה לאימי על זה שהגעתי הביתה למרות שרציתי להדאיג אותה בכוונה אבל אין לי כוח לצעקות שלה לאחר מכן.
הטלפון שלי כל הזמן ציפצף מהודעות ואני פשוט כיביתי אותו.
והתחלתי לבכות בכיתי ובכיתי בגלל הוריי ובגלל החברות שלי.
כל כך הייתי רוצה להיוולד למשפחה עמידה, שבאה יש לי אחים אחיות והורים שאוכלים כולם ביחד ומדברים יחד בכל יום ולא רבים על אותם הדברים שאני רבה עם הוריי.
לבסוף הדמעות נגמרו ואני מצאתי את עצמי תשושה ופשוט נרדמתי.