מילים כואבות

המבט העצבני עולה על פניי ואני מרגישה את לחיי מאדימות. במהירות אני חוזרת לחדרי, מתיישבת מאחורי המיטה ומחכה לדמעות. הפעם אין בי צורך לגרום להן לעצור.
כשאני כבר לא רואה דבר אני מנגבת את עיני. אני שמה לב ששפתי רועדות.
אני לא יכולה להגיד שתמיד היה לי רע, אבל אני לא יכולה להגיד שלא סבלתי. סבלתי הרבה, וגם עכשיו.
היא חמת מזג עם פתיל קצר, למרות שאני חושבת שאין לה פתיל בכלל, כי אם היא רואה דבר -ומספיק קטן- שמציק לה היא מתחילה להשתולל ולצרוח.
אנשים שיראו אותנו מהצד יחשבו איזה משמעת יפה קיבלנו, וכמה אנחנו בנות טובות שעוזרות. אף אחד לא יחשוב שאנחנו עושות את זה רק כי אם לא אז היא תתחיל לצעוק ולהכאיב.
לא משנה מה, אנחנו כפופות לה.
אני מנגבת שנית את פניי וממלמלת כמה דברים לעצמי. אני חושבת שכרגע אני רק מנסה לחזק את עצמי, אך אני יודעת שברגע שאעמוד במשבר הזה שוב אני אתפרק כאילו מעולם לא הייתי חזקה.
ואולי אני באמת לא חזקה.
אני חושבת על כל הפעמים שנפגעתי, על כמה שאני חלשה ותמיד צריכה ללכת לרופא. נמאס לי מזה. פעם אחת אני רוצה להיות עצמאית.
אבל אני מניחה שאני לעולם לא אהיה אחת כזו אם היא תמשיך להיות שם בכל פינה שלי…