לאנשים שמתנגדים לצמחונות

רצתי הכי מהר שרק יכולתי. קפצתי מעל המכשולים ורק חיפשתי מקום להסתתר, הם היו מתוחכמים מידי. לא היה לי זמן להסתכל לאחור לכיוון המשפחה שלי, הייתי חייבת לרוץ, הייתי חייבת לקוות שהם התבייתו עליי ושכחו מהם.
דרכתי על ענף, בתוך שנייה הייתי מכוסה ברשת חזקה, לא הצלחתי לקרוע אותה בנשיכות, לא הצלחתי.
לפחות ארבע שנים עברו מאז שנלכדתי, ארבע שנים שאני לא יודעת מה קורה עם הגורים שלי, הגורים שרק נולדו כשלכדו אותי. לא עבר יום שלא חשבתי עליהם והתגעגעתי אליו, לא עבר יום שהתפללתי שהם בסדר. אני מה שאתם חיה שאתם הייתם קוראים לה "שועלה מצויה", ובדיוק כמוכם, גם אני רוצה לחיות.
אותכם בוודאי גידלה אמא שלכם, הגורים שלי לא זכו לזה. זה היה ליל אימה בו נלכדתי. רק המלטתי את הגורים שלי, אחרי חודשים של היריון, ליקקתי אותם בחיבה ואז אתם הגעתם, יצורי האימה. דחפתי בגסות את הגורים שלי מתחת לענף עבה שלא תוכלו לראות אותם והחלטתי לרוץ, קיוויתי שלא תראו אותם, כמו שכל אמא אחרת הייתה עושה.
אני זוכרת את הצחוק שלכם כשתפסתם אותי, את המכות שחטפתי ואת הכלוב הקטן שדחסתם אותי אליו. לא נשארתי זמן רב בכלוב הזה, הועברתי על ידיכם, יצורים חסרי רגש, לכלוב טיפה יותר גדול, אבל יחד עם המון שועלים, לא היה מקום לנשום.
כל הזמן הזה היו לי חלומות, חלומות שאני חוזרת לגורים שלי ומגלה שהם גדלו להיות יצורים חזקים, שהם שרדו בטבע האכזרי הזה. מהר מאוד החלומות האלו הפכו לסיוטים, מהר מאוד הגורים שלי החלו לצעוק עליי "איך יכולת לנטוש אותנו אמא? איך יכולת?", רציתי לומר להם שזאת לא הייתה אשמתי, אבל קולי לא נשמע. אתם יכולים לדמיין את עצמכם עוברים את זה? אתם יכולים לומר שהייתם מתים להיות במקומי? אל תשקרו לעצמכם, אל תפחיתו את רגשות האשם שלכם בזה.
תנאי המחיה שהיו לנו שם היו זוועה, כמעט כל הזמן מת פה עוד אחד. ראיתי פה גם שועלה שהמליטה, לרגע שמחתי בשבילה, היא תוכל לגדל את הגורים שלה בעצמה. היא אכלה אותם. לא האמנתי למראה עיניי. רציתי לצעוק עליה, איך היא יכולה ככה לפגוע בילדים שלה, אבל הייתי חלשה, לא יכולתי להשמיע קול.
אומרים שההתקפה הכי טובה היא הגנה, כנראה שאתם, יצורי האימה, פשוט מפחדים מאיתנו. אני לא מבינה למה שיש לפחד מאיתנו, בחיים לא פגעתי בכם או עשיתי לכם דבר רע. עכשיו זה מגיע לכם, וברגע שאשתחרר מכאן אני אפגע בכם, אחד אחד. אני אחזיר לכם על מה שעשיתם לי, מה שעשיתם לגורים שלי. תקוות של טיפשה, אני בחיים לא אצליח לצאת מכאן, אני אמות לפני.
כמה אירוני זה שצדקתי? אירוני וכואב. כשהתעוררתי בוקר אחד, אתם תפסתם בי בכוח וחבטתם בי. צרחתי. באותו הרגע זרקתם אותי על הרצפה ואני הפסקתי לזוז, רק טיפה רעדתי, אולי מכאב אולי מפחד. התכופפתם לעברי ותקעתם לי סכין ליד הרגל, מתחילים לחתוך את כל אזור גופי ולפשוט ממני את העור. "מה אתם עושים?" רציתי לצעוק, "זה העור שלי אתם לא רואים?" לא יכולתי, וגם אם כן, אני בספק אם הייתם מבינים אותי, אני בספק אם היה אכפת לכם.
דם זרם מגופי במהירות, לא יכולתי להצביע על אזור החתך כי אתם רק המשכתם לחתוך את גופי ולקחת את העור, העור שלי. ניסיתי לבעוט בכם, כאב לי מידי. "אני אנקום בכם." חשבתי רגע לפני הסוף, "אני אשמיד אותכם."
תמיד אומרים שהחיים עוברים מול העיניים שמתים, רק רציתי ליידע אותכם, זה שקר. הדבר היחיד שראיתי לפני המוות שלי, היו הגורים שלי.