ההומלס מקו 7

כשהייתי קטנה, הייתי נוהגת לנסוע לבית הספר באוטובוסים. יום יום, הייתי קמה מוקדם כדי להספיק לקו 7 שמגיע אל בית הספר שלי.
ביום הראשון ללימודים, אני זוכרת שמאוד התרגשתי. נסעתי בקו 7 וניסיתי להרגיע את המחשבות ולהסתכל דרך החלון. לאורך כל הנסיעה בהיתי החוצה. על היער הנמצא סמוך לכביש, על מסילת הרכבת שנמצאת בשלבי בנייה ועל המדרכה בכניסה לכביש המהיר. אני זוכרת שכשהסתכלתי על המדרכה, הלך עליה איש. הוא היה מכוסה במעט שכבות בגדים וגופו היה לבן ורזה. שיערו היה לבן ונדמה כי מעולם לא הסתפר. זקנו הגיע לו עד הכתף ועיניו היו שחורות ומצומצמות. הוא הפחיד אותי, מאוד, הוא היה הומלס.
מדי יום, הייתי עולה לאוטובוס בתחושת פחד, האם אראה את האיש שוב. תמיד סיקרן אותי לדעת לאן הוא הולך משום שתמיד ראיתי אותו הולך אך תמיד חוזר לאותו מקום כל בוקר. תיארתי לעצמי שהוא בטח הולך לחפש לעצמו אוכל ולאחר מכן חוזר לביתו שבקופסה, למרות שמעולם לא ידעתי היכן הוא גר.
יום אחד, האיש שם לב שהסתכלתי עליו. הוא בהה בי במבט מאשים, כאילו שעשיתי מעשה רע. ידעתי כמובן שזה לא בסדר לבהות באנשים סתם ככה ברחוב, אבל האיש הזה, מאוד סיקרן אותי. מאותו יום ששם לב אלי הוא היה עומד באותה פינה ומחכה לי, כך חשבתי. כשהאוטובוס היה עובר על פניו הוא היה שולח לי חיוך ומנפנף אלי לשלום. השבתי לו חיוך בחזרה. הוא היה מאוד נחמד.
בשבוע האחרון ללימודים, כשהאוטובוס הגיע אל התחנה הקרובה למדרכה שבה היה עומד לרוב האיש, הוא ישב בה, בתחנה. הוא מעולם לא ישב בתחנת האוטובוס, אלה תמיד עמד קרוב לצידה. הוא עלה על האוטובוס ושילם לנהג באגורות בלבד. הוא פסע לעברי ושאל האם המושב שלידי תפוס. לא עניתי לו. פחדתי. גרוני השתתק ולא יכולתי להוציא מילה. מעולם לא דיברתי עם הומלס, וגם תמיד אומרים שאסור לדבר עם זרים אז העדפתי לשתוק. לא יכולתי להסיר את מבטי ממנו. מזקנו המסורבל ועיניו הקטנות להחריד. הוא שאל שוב. שיעול קטן נשמע מפי והייתי בטוחה שהסמקתי מבושה. לבסוף אחרי שתיקה מביכה הוא אמר-
"אני אקח את זה ככן" והתיישב לידי.
"אז, את נוסעת לבית ספר?" קולו היה נמוך וצרוד מעט ושיניו היו צהובות והבל פיו מסריח. הנהנתי אליו במתח.
"אני נוסע עכשיו לבית החולים" נבהלתי ולא ידעתי מה לענות אז פשוט הנהנתי וחייכתי אליו חיוך של החלמה מהירה.
"אני אבין אם את לא רוצה, או פוחדת לדבר איתי. המראה שלי כבר לא מי יודע מה" הוא אמר וצחק מעט. שוב חייכתי אליו.
"פעם גם אני הייתי כמוך. הייתה לי משפחה, ובית חם, אישה שאהבה אותי ואפילו שני ילדים!" אמר האיש.
"אז מה קרה?" סוף כל סוף הצלחתי להוציא מילה מפי.
"את יודעת… אותו סיפור כמו כולם… הפסדתי את הכסף שלי, האישה ברחה עם הילדים ולקחו לי את הבית ומאז אף איש לא יוצר איתי קשר עין. את הראשונה".
סיפורו נגע לליבי. הוא באמת היה פעם כמוני, זאת אומרת, הוא לא נולד ברחוב. אכזריות של אנשים היא מה שגורמת לאנשים לישון בלי קורת גג, האמת שגם האנשים עצמם אחראים לכך.
"אני גר שם, מאחורי המדרכה" אמר והצביע לכיוון שדה חיטה גדול.
"זה מאחורי השדה. אני אוכל מהיבול שהאנשים הנדיבים שם נותנים לי".
הוא היה כל כך פתוח, ומוכן לדבר על הכל. התפעלתי מביטחונו כלפיי. הוא היה מקסים.
"גם לך יש דברים שאת מתחרטת עליהם?" הוא שאל.
"כמובן, למי אין דברים שהוא לא מתחרט עליהם?" עניתי.
"צודקת, כולם עושים בחירות שגויות בחיים, ואם לא נטעה- איך נלמד?" חייכתי אליו והוא חייך בחזרה.
"למה אתה נוסע לבית החולים?" שאלתי, לא התביישתי.
"אני לא גר באזור הכי נקי, חשוב לי ללכת להיבדק כל כמה זמן, את יודעת…"
"אני מבינה" אמרתי, אבל לא באמת הבנתי. לא הבנתי איך יש לו כסף לבדיקות בבית חולים אבל אין לו כסף לבגדים, אך כבר לא היה לי נעים לשאול.
המשכנו לדבר לאורך כל הנסיעה, ולפתע הוא כבר לא נראה לי מפחיד יותר.
"טוב זאת התחנה שלי. להתראות" הוא אמר.
"ביי" אמרתי וחייכתי.
הוא ניגש אל פתח האוטובוס ושנייה לפני שירד אמר-
"דרך אגב, קוראים לי אפרים, נעים להכיר"
"ליזה, ונעים לי גם".

לא ראיתי אותו יותר. לעולם.