היעד

הורדתי את האישה. "שיהיה לך יום טוב," אמרה כדי לצאת ידי חובה. מצחיק לראות אותם, לא יודעים איך להתנהג ומה לומר לי אחרי נסיעה יחד.
בעבודה כמו שלי, עם הזמן והניסיון גם לומדים יותר כבישים ודרכים בארץ, וגם לומדים לקרוא את האדם, את תחושותי ומחשבותיו. כי בעבודה שלי אנשים נכנסים ויוצאים מה'משרד' שלי כל יום, כל היום. יש את האלה הצעירים, חדורי מרץ שיושבים בלי היסוסים מיותרים לידך, מנהלים שיחות בטלפון, אומרים לאן רוצים להגיע, מגיעים, משלמים, הולכים.
יש את האמא עם התינוקות והילדים והעגלה והמזוודה, וכל הנסיעה היא מנסה להירגע מהיום הארוך שהיה לה, והילדים מאחורה צווחים…
ויש את חבורת הנערות שמזמינות אותי, והן כל הזמן שואלות כמה זה עולה מפה לשם, וכל הנסיעה הן עסוקות בלחשב כמה כל אחת צריכה לשלם, וכמה יישאר לה, ועל מה היא תבזבז עוד כסף… אתה לומד לחיות עם בני האדם. איכשהו, עם אשתך אף פעם אתה לא לומד לחיות. וכשהיא יוצאת בהצהרה נרגזת של: "מה, אני לא בנאדם??" כי לא שטפת את הכוס קפה שאתה פשוט חייב בערב לפני השעה שמונה והחדשות עם יונית לוי (שיגרה שלקח לה הרבה זמן להיבנות- בערך יומיים אחרי הירח דבש שלי ושלה בבית של החברים שהיום כבר אין לנו קשר איתם. לפני משהו כמו 46 שנים). אז אתה חושב בצער- כי אסור שהילדים ישמעו- תקשיבי, בת זוגתי לדירה ומסתבר שגם לחיים, כנראה שלא… את לא בנאדם. את בת אדם. אלה החיים, מסובכים שכאלה.
"צחי, יש לך קריאה!" מכשיר הקשר שלי צפצף. נאנחתי וסובבתי את ההגה. הסתכלתי והקלדתי את הכתובת במכשיר הניווט ויצאתי לדרך. זה לא שאני לא מכיר את הדרך, פשוט לפעמים כל כך בודד במכונית, ולשמוע את הקול הרובוטי זה מנחם. אני והוא חברים טובים. קניתי אותו לעצמי אחרי המריבה הראשונה עם בני הבכור. עכשיו הוא כבר שנה אחרי צבא, חתיך שכזה ואין לו אף בחורה (הבן שלי חתיך שכזה ובלי בחורה, לא רוקי. הוא לא צריך את זה…).
לפעמים אני ומכשיר הניווט מנהלים שיעחות שכאלה- שיחות שאורכות שעות. אני מדבר מתלונן וצועק, והוא בתגובה עונה, כל הזמן הוא עונה, זה חבר שאפשר לסמוך עליו. לפעמים גם המענה שלו משתנה. אז פתחתי לפניו שוב את ליבי. עד שאגיע ליעד, ייקח זמן.
"היום זה היום, אתה יודע," אמרתי, והוא שתק. זה קורה לו לפעמים. "הבת שלי עשתה לי פרצופים כאלה כל הבוקר, והתעצבנה שלא הבנתי אותם. זה לא שלא הבנתי, פשוט לא רציתי ליישם. נראה אותה מגורשת לילה שלישי מחדר השינה הסגור והמסוגר שלה בצעקות של- 'אם לא תפסיק אם הדרך הזו, עד סוף ימי חייך תישן על הספה בסלון!!!'. היית צריך לראות אותה, ואת הגבות המסודרות מידי שלה, והעיניים המרוחות מידיי שלה, כל הזמן איכשהו מכוונות אליה. אל אשתי," דפקתי בידי על ההגה ובטעות צפרתי. אישה אחת שנסעה לידי שלחה לי מבט מבוהל. "זה לא את!" קראתי. לא יודע אם לאישה במכונית ליד או לאשתי. "זה אני! לא יכול יותר. שנים אני עובד, והיא בבית. עם חברות. בחוג הגבוה הזה שלה לרקימה," תמיד היה לי קשה לבטא את המילה הזו, ועכשיו אני אפילו לא ניסיתי לבטא אותה נכון. "והיא צוחקת ומתנהגת מלאכית לידם, כמו שהתנהגה לפני שהתחתנו. כמו שהיא התנהגה כשעוד הייתי מאוהב. בה, בה, ושילכו לעזאזל כל הפקקים האלה!! כאילו משהו אחרי החתונה משתנה, איזה מפלצת שהייתה מרוסנת עד עכשיו משתחררת כששמים ת'טבעת על האצבע. מה הבעיה שתעשה לי כביסה?? הא? שנתיים וחצי גרנו יחד, לפני החתונה, ולא הייתה לה שום תלונה על הכביסה. ואז אחרי החתונה היא פשוט נהייתה-!"
"עוד 200 מטרים, בכיכר, צא ביציאה, ה, שנייה." חברי התרה אותי. זו הדרך שלו להזהיר אותי, שאני עומד לחצות את הגבול האסור שאישתי מתחה- מוזר שגם כשהיא לא לידי אני עדיין מפחד ממנה. כאילו שהיא כן פה. צמרמורת עברה בי והתנערתי כדי לשחרר את ההרגשה.
"והיום- יום הנישואים שלנו!"חזרתי ללהג בקול מתבכיין. אבל מה אכפת לי, רק רוקי (כך קראתי למכשיר הניווט- באמת שנקשרתי אליו.) שומע אותי, והוא כל הזמן מדבר בטון מונוטוני שכזה, שאני מרגיש פשוט מחויב- לטובת הקשר של שנינו (קשר אחד לפחות חייב לעבוד בחיים שלי)- לדבר בטונים משתנים. למרות שהם חוזרים על עצמם.. הטונים… אבל לרוקי -אלוהים יברך אותו, באמת- אין תלונות. וגם לא יהיו- אם מסתכלים על זה בצורה מסוימת…
"כאילו שלה אכפת! והבת שלי רומזת לי, תעשה משהו. נו, הצעתי לה נישואים, לא? קידשתי אותה, קניתי לה טבעת, בגדים, בית, הסעתי אותה לבית החולים ללדת- פעמיים!! ולתת לי משהו ליום הנישואים, קטן, סמלי, אפילו שהיא תכין לי את הקפה בבוקר- לא! זה יותר מידי בשבילה. אז סלחי לי, אבל אני לא אטרח בשבילינו יותר!" הרמזור שעצרתי בו הורה ירוק ולחצתי על הגז בעצבנות, עשיתי את הפניה ותרתי בעיני אחרי מישהו שמחכה לי. יותר נכון, מחכה לכלי שלי. האוטו שלי. המונית של אזרחי ישראל. אותתי וחניתי בצידי המדרכה.
"הגעת ליעד," אישר ידידי.
לאחר סקירה משנית של הרחוב ואף אחד מבטיח לעין, התכוננתי לתפוס תנומה קלה, עד שישאלו אותי בקשר איפה אני. בדיוק לפני שהגעתי לחלום השביעי הדלת נפתחה וברנש התיישב בחבטה לידי. התעוררתי בבהלה.
"בוקר טוב!" קול עליז בישר, ושמעתי את הקליק של החגורה נסגר. מצמצתי בעניי פעמיים, ושלוש, והבטתי בשעון.
"לפני צהריים טוב," השבתי. אמא שלי אמרה שג'נטלמן תמיד משיב לברכה של בחורה, אם הוא באמת ג'נטלמן. ואני, נו מה, ג'נטלמן. ולפי הקול, הברנש שלידי הוא בהחלט בחורה.
"בוקר טוב," השיבה היא בעקשנות, אך בנעם.
"השעה אחת עשרה וחצי, איזה בוקר?" מתחתי את רגליי. זוג עיניים מבודח ופה מחויך הביט בי. "השעה היא 11:32, ליתר דיוק. אתה הרגע קמת משינה, אני חוששת- מה שמזכיר לי שאני באמת מצטערת שהערתי אותך- אבל פשוט לא יכולתי לעמוד שם בחוץ יותר ולחכות שתתעורר, ואני גם סוגשל מאחרת. איפה הייתי? אה כן, למה בוקר טוב אם עכשיו אחת ערשה ושלושים ושלוש דקות. אז ככה, אני רגילה לומר בוקר טוב למי שקם משינה, גם אם הוא קם בחמש בערב. חוצמיזה, אני מאוד מאושרת, וברך כלל ממש לרוב חוץ ממקרים מסוימים מאוד-" היא עצרה כדי לקחת נשימה "- אני מאושרת בבוקר. אז כדי לגרום לך להיות מאושר, שאגב, ממש נראה שאתה לא? מה שגורם לי לחשוב למה זה…" היא הביטה בי במבט בוחן. זעתי באי נוחות. היא הסמיקה וחייכה, שוב. "סליחה, לרגע חשבתי שרבת עם אלוהים או משהו. שכח מיזה. או אולי בעצם רבת עם העצים?" ושוב מבטה נדד, הפעם אל העצים בחוץ, מעבר לחלון.
"לאן את צריכה?" שאלתי והתנעתי את האוטו. היא השיבה את מבטה אלי, עיניה שואלות וכבויות. השמחה שהייתה בהן קודם נעלמה לאנשהו. אולי היא העבירה אותה לציפורים, רטנתי. הן עושות רעש יותר מידי.
"מה? אה. אני צריכה לבית החולים הדסה, כן," היא הנהנה בראשה, כמשכנעת את עצמה שאכן, לשם היא הולכת. התחלתי להקליד את הכתובת ברוקי. היא הביטה במעשי בסקרנות.
"אתה חדש?" שאלה אותי.
"במה?"
"במוניות. או בארץ. כי כאילו, מי לא מכיר את הדרך להדסה עין- כרם?" רציתי לומר לה שבטח שאני מכיר, אפילו הסעתי את אשתי לשם- פעמיים- אבל לך תסביר לה את הקטע עם רוקי. אבל הבת אדם שלידי לא נתנה לי זמן להשיב.
"נולדתי שם, אתה יודע? וגם אח שלי, הגדול. הוא גם מת שם. מצחיק, לא? לא. לא משנה… אני יכולה לכוון אותך, זה פה, ממש מעבר לפינה, עניין שנגמר קפיץ קפוץ, משהו כמו רבע שעה." היא השתתקה לפתע, כשוקלת משהו. רוקי חישב את הדרך בינתיים. לפתע אורו עיניה, כמצאה את מה שחיפשה. ומיד ידעתי מה חיפשה, כי היא אמרה- "אולי עשרים וחמש דקות ורבע, עם פקקים ועמוס. ממש לא עניין גדול, אה?" היא חישבה כמה זמן לוקח להגיע לשם. בדיוק כמו רוקי שלי. ומיד ידעתי שאני מחבב אותה. את הילדה הזו, עם העיניים הגדולות והשיער שמכסה לה את כל הראש, והגבות הנורמאליות, לא כמו של הבת שלי- מסודרות מידי.

אחרי שהורדתי את ההיא בעין- כרם לפי בקשתה- 'קרוב אבל רחוק מאוד בערך מהשומר, אם לא אכפת לך,' ההיא ביקשה בחיוך מתנצל-דורש-מפציר וקצת מעצבן, אבל בצורה חמודה. 'איך שאת רוצה,' השבתי לה. זה גם אחד החוקים של ג'נטלמן. לעשות מה שהגבירה מבקשת. ואם אי- פעם ארצה לפנות לאיך-שלא-קורימלה שיושבת לידי, בטח שאגיד ברוב נימוס 'גברתי'. אז היא גבירה. ואמרנו כבר שאני ג'נטלמן. היא שילמה לי והתעופפה החוצה. וכאילו רצה- ברחה מהצל שלה, שלא יראה שהיא נכנסת לשם, לבית חולים. "אני חושבת שזה לא נכון לקרוא למקום ההוא בית חולים," נזכרתי שמיסי אמרה את זה בדרך, תוך כדי תיפופים מעצבנים על החלון. החלטתי לקרוא לה מיסי בראש שלי. יותר נחמד מלייחס אליה את השם 'מהשמה' כל הזמן. "לא כל מי ששם הוא חולה," היא המשיכה. החלטתי לא להתערב. זה נראה אצלה נושא כמעט גדול כמו פוליטיקה אצל השכן שלי, או כמו כדורגל עם הבן שלי. 'תהיה כנוע ותשתוק' ככה אבא שלי אמר. הוא לא היה ג'נטלמן. הוא היהאבא. "אבל מה אני עכשיו פה ואתה שם. אה?" היא שאלה. "מה..?" לא הבנתי. בכלל הייתי מעופף וחשבתי איזה מתנה אקנה לרוקי ליום השנה שלנו. השלישי במספר! היא צחקה צחוק תלוש ונתנה לי את הוראות העצירה שלי. עד היום אני תוהה אם היא לא רצתה שאסע יותר כי המונה המשיך להתגלגל על כל מטר…
המשכתי ביום שלי, לקחתי אישה זקנה, ואחר כך סטודנט, ואיזו אחת מעופפת מלאה ניחוחות, והיה גם זוג צעיר, ונערה שאיחרה, ונער שלא היה לו כוח לאוטובוס אנושי והעדיף אותי. ואז היא התקשרה.
"מאמי," היא אמרה בקול גבוה גבוה.
"אה?" השבתי. כנוע או לא??
"נגמר החלב במקרר, למה הכנתי היום לחברה קפה…" ברור! לחברה תכין קפה ולי איפה?!
"אז אם לא אכפת לך לקנות גם את החטיפי אנרגיה האלה אני מזה אשמח, טוב?" ובמילים אחרות: אם לא תקנה לי את החטיפי אנרגיה האלה, גם הלילה תישן עם הספה בסלון. מאמי.
"אין בעיה אני מסיים פה והולך לקנות. בסדר?" אמרתי והסתכלתי מעבר לחלון, לראות אם יש עוד משהו סובל כמוני.
"תודה! אתה מל-" וניתקה. פיהקתי והלכתי לסופר. קניתי גם קפה, ועוגיות למקרה וגם זה נגמר בשביל החברה. בדיוק כשיצאתי הפלאפון צילצל שוב.
"הלו?" עניתי, והחלב כמעט נפל על הרצפה.
"אבא!! מה אתה עושה?" זיהיתי את הקול של המתבגרת שלי.
"קניות לאמא," אמרתי . אלא למי??
"נו אבא! הבטחת שתיקח אותי לקולנוע היווום… לא פייר. חוץ מזה, מה קנית לאמא? ליום הנישואים הזה שלכם! לא! לא קנית כלום? וואי אבא למה? תהיה קצת גבר! מאצ'ו! מה יהיה על כל הבנים היום?! כאילו לא, שום דבר היום הם לא עושים בשבילנו…" היא המשיכה להתבכיין ופה ושם. "ביי," היא אמרה בסוף "אבא של חברה לוקח אותי. אתה רואה? הוא ג'נטלמן. לא צריך טובות," וניתקה. זה שבר אותי. אחרי כל המאמצים שלי היום, כשעזרתי לזקנה עם המצרכים, והקשבתי לנער על בעיות החיים, והורדתי את הסטודנט על הסנטימטר- אני לא ג'נטלמן. אז מה אני טורח?? חזרתי הביתה והבאתי לאישה את החלב בתוספת ספל עליו כתוב "האחת שלי" בצבע אדום מגעיל עם לבבות וורודים מסביב. החיוך שלה אמר לי משהו אחד: הלילה אני אוכל לישון במיטה שלי.
למחרת- עוד יום עבודה, ולאחריו עוד אחד. באחד הימים אחריו הורדתי אמא עם 3 ילדים ועגלה וקניתי לי ארטיק להתקרר. הבן יבוא היום מהצבא אז אני כולי בהתרגשויות, ואפילו אם אשתי תרתק אותי לשטיח לשלושה לילות רצופים לא יהיה לי אכפת. עצרתי ליד מושטת בדיוק באמצע שיחה עם רוקי- על נפלאות החיים שהם כמו רכבת הרים. אבל את זה בטח גם אדיסון (ממציא הנורה) הבין, אז אני לא כזה מבריק. "ערב טוב," קול עגום נשמע מאחוריי. יש כאלה שמעדיפים לשבת מאחור. אבל אלה שמעדיפים לשבת מאחור בדרך כלל לא מברכים אותך, רק אומרים לך לאן הם צריכים, ובטח שלא אומרים ערב טוב כשהשעה בקושי אחת בצהריים. גיחכתי. אמרתי שהייתי מאושר. "צהריים טובים!" קיבלתי את היעד מהנוסעת והתחלנו בנסיעה עם שתיקה עגומה למדי. "בהתחלה לא הייתי בטוחה," הקול מאחוריי דיבר. הווילונות האחוריים היו מוסתים ולא ראיתי טוב, הנחתי שהיא מדברת בטפון. "אבל נראה לי שאתה זה אתה, אם אני לא טועה," הבטתי בה דרך המראה הקדמית, וכשקלטתי שהיא מסתכלת עליי ומדברת אליי אז אמרתי "כן טוב. ברור שאני זה אני, אלא אם כן אני לא אני…" אמרתי וניסיתי להישמע חכם בשביל הבן שלי בצבא, וגם כי יש לי בן צבא אז בטח אני חכם- מאיפה אתם חושבים באים הגנים של מי שבצבא- אבל לא הלך לי משהו. "לא," היא הנידה בראשה. "זה אתה, מי שהסיע אותי אז להדסה." היא אמרה בקול מונוטוני. חלפו בערך חמש שניות עד שהבנתי, אבל הפה הבין קודם ודיבר לפניי שהבנתי "אה! את מיסי עם הציפורים עצים ואלוהים! וואי איזה עולם קטן! בדיוק לא מזמן חשבתי מה קורה איתך! מה קורה איתך??" צפרתי מרוב שמחה.
"בא נהיה כנים לרגעים אלו חביבי. קורים לי דברים לא משו. למה? אני אסביר. תראה, אני עוזרת כי בא לי והכול מרצון טוב לגרום לאחרים טוב, למרות שבכללי טוב זה דבר יחסי אז תלוי את מי אתה שואל כמובן מה זה טוב, מי זה טוב וכולי וכולי. בכל מקרה אני הולכת לפי מדד הטוב שלי, כי זה המדד הטוב ביותר שאני מכירה. הולכת לבתי חולים ומשמחת ילדים משפחות ועוד- גם חיות לפעמים. זאת אומרת אחיות, כן אחיות. ואז באים האלה שאתה יודעת שהם עצובים כי העולם בכללי מקום עצוב, לא משנה באיזה מדד של עצב אתה מסתכל- כולם מגיעים למסכנה הזו מידי פעם- ואתה נדבק בעצב שלהם. וזה עצוב שנדבקים בעצב. כי הוא כל כך מעציב העצב. לא? אני בהחלט בוודאי חושבת שכן. כן? לא. לא יודעת. המון דברים לא יודעת. כי אף אחד לא אומר לי. חושבים שאני לא אדע. וזה די דפוק- כי אתם לא מספרים אז איך אני לא יודעת?" היא עצרה והביטה בי. בחיי שפתאום הבנתי כמה שהתגעגעתי אליה ולדיבור הלא מובן בעליל. שנינו לא מובנים וזה הולך מעולה. "באמת שאלה טובה," עניתי לה דרך המראה. היא הנהנה ונשענה לאחור על המושבים. חשבתי שלהדביק אותה בטוב שלי יעזור לה. "היום הבן שלי בא," הודעתי בחגיגיות. "מהצבא," הוספתי ברוב חשיבות. עיניה אורו. "צבא! תמיד חשבתי שזה מקום לחכמים!" היא אמרה בהתרגשות. "הוא באמת חכם," אמרתי, שמח לחלוק עם מישהו את הגאווה. "רגע- זה צבא צבא? מדים והכול? הליכה ומכות ורובים? באמת? וואו. חשבתי שזה רק במדינות עילית יש דברים כאלה. אנחנו מדינת עילית? באמת? לא ידעתי. אמרתי לך שהמון דברים אני לא יודעת? אמרתי. טוב ויפה." ושוב היא שתקה.
"איך זה להתחתן?" היא שאלה פתאום. כמעט ועשיתי תאונה. אז צפרתי סתם בשביל לצפור ולעצבן אנשים, ואולי גם כדי לעשות רעש באוטו. "זה… למה את שואלת?" רציתי לשאול למה את לא שואלת את אמא ואבא אבל זה נראה מקום מפחיד מידיי אצל האדם- ההורים שלו. "סתם כי זה סקרן אותי וראיתי את הטבעת שלך על האצבע…" היא הצביעה על הטבעת. בחתונה שלי היא החליקה לאשתי מהידיים לפני ששמה לי אותה. "זה משהו מיוחד אני חושב." גמגמתי בערך. היא חייכה פתאום ושאלה- "אתה אוהב אותה?" "בטח! אחרת לא הייתי מתחתן איתה! לא? עכשיו היא מעצבנת. אבל זה משבר גיל הארבעים חמישים, ככה הפסיכולוגים אומרים. אני לא הולך לפסיכולוג, רואה את זה בטלוויזיה, אחרי החדשות בשעה שמונה עד תשע בערב עם כוס קפה ויונית לוי. אשתי שתהיה בריאה אלוהים חושבת שאני צריך ללכת לפסיכולוג. אני חושב שהיא צריכה ללכת. אבל מה, היא משלמת על החשמל אני על המים. מובן שעם האמבטיות שהיא עושה והבת שלי עושה אני משלם יותר, אבל לא אכפת לי. חלוקה זה מאוד חשוב בחיי נישואים. באמת, לפני החתונה המלצה שלי תכתבו את ובעלך לעתיד מה שלך מה שלו. איזו כס שלך איזו שלו. איזו צלחות את שוטפת, מה הוא שוטף. איזו כביסה את עושה ומה הוא. חלוקה והחיים תותים." היא הנהנה. "התכוונתי לטבעת," אמרה לאחר זמן מה. "מה?" לא הבנתי. "שאלתי אם אתה אוהב את הטבעת," הסתכלתי על הטבעת כאילו ראיתי אותה פעם ראשונה על היד שלי. כל כך צהובה ובוהקת. "בטח! אני בחרתי." היא הביטה בה עוד קצת ואז הסתכלה מעבר לחלון המרוחק לה.
"לפעמים," היא אמרה "דברים נראים כל כך מעצבנים. שום דבר לא מסתדר," הסכמתי איתה. "ואז אני רואה איך דברים לא מסודרים אצל אחרים, ומסתכלת חזרה על שלי ומבינה שהכול מסודר ורק אני מבולגנת," היא יישרה את החצאית שלה, ואת השיער החום העבירה מאחורי האוזן. "אני כל כך שמחה שהתחתנת." היא אמרה. "למה?" לא יכולתי שלא לתהות. "כי זה אומר שהתאהבת בערך. בשביל להתחתן צריך להתאהב לפני זה לא?" היא החזירה אותי לזמן הרחוק שכולם צחקו עליי וקראו לי מאוהב. הייתי מאוהב ראשון והתחתנתי אחרון, כי פחדתי. לא פחדתי שהיא תגיד לא, פחדתי על הכסף שאני אוציא על הטבעת. כי עזבו את הלא, שתגיד לא, לא היה אכפת לי. הנורא זה- אם היא תגיד כן, אבל לא תאהב את הטבעת??
"הגעת ליעד," רוקי אמר וחניתי. "כן, הייתי מאוהב." השבתי לה. "אז תמשיך להיות," היא אמרה "זה מקום כזה שרק אתה יודע שהוא קיים." היא סגרה את הדלת ואני עשיתי חושבים ארוכים עם עצמי. בלי רוקי. עניינים לא לו. צנעת הפרט וכל המשפטים בנושאים שכאלה. לאחר מחשבה מעמיקה וכמה הארות ותובנות חדשות על החיים קפה ויונית לוי, הקלדתי ברוקי את כתובת היעד הסופי ונסעתי משם. כולי פחד ובחילות. או אולי פרפרים. נו, הדבר הזה כשמרגישים- כשמבנים פתאום שמאוהבים? התעלמתי מהקריאות, הייתה לי אחת יותר חשובה. הילדה הזו שינתה לי קצת את היום. ואינלי מושג עדיין איך קוראים לה. היא בטח תבוא לבד מתישהו. אגרתי כוחות ואומץ מהמיסי הקטנה ההיא, והנסיעה הארוכה דמתה כקצרה יותר מאי פעם. התעכבתי קצת בפקקים, וגם כי השקעתי- קניתי פרחים. חניתי והבטתי בבית הקטן הישן והמוכר. שמעתי קולות צחוק מהסלון וידעתי שהבן שלי כבר בפנים.
נזכרתי בחתונה, באנשים באוכל, והכי חשוב- בכלה שלי. המחשבה עליה העלתה בי חיוך. באוטו עדיין הדהד הקול של רוקי, שהודיע לי מה שכבר מזמן ידעתי.
"הגעת ליעד," ועוד איזה יעד.