ממנודה ל..מקובלת? -פרק 14 (אני פשוט אוהבת להוסיף סוגריים) -קודם תקראו את רציתי להוסיף-

שאר היום לימודים עבר מהר, והתלמידים עיכלו מהר, והניחו לפחות, שאני סטוץ חולף.
נזכרתי בהפסקה, שבאמת חשבתי אולי אני סתם סטוץ חולף?
~
"נתי?" שאלתי בהיסוס
"כן, ירן?" (תודה ל- "אחת שמקווה להיות כותבת" על השם ^^ )
"אני.. אני לא סטוץ חולף, אני מקווה, נכון?" שאלתי בקול חושש
"את?" פער את פיו "אני מצאתי את אהבת חיי, ואני לא הולך לוותר עליה. את לא סטוץ חולף. וגם אם היית, אז את בטח ממש מיוחדת." אמר וקרץ אליי.
לאחר חמש דקות נערה בלונדינית דקיקה ניגשה אליי. שני אשר.
"טוב, תקשיבי לי, ותקשיבי לי טוב. זה שאבא שלך האח החורג של אבא שלי, לא אומר שאני אוותר לך. עכשיו, תאמיני לי שנתנאל יהיה שלי. את פשוט… סטוץ חולף. נכון, ממנודה את תהפכי ל.. מקובלת, אני חושבת, אבל זה לא ימנע ממני לשנוא אותך." היא חייכה אליי חיוך מתוק ומזויף, והלכה משם על נעלי הבובה המצועצעות שלה.
חבל שהיא בדיוק פיספסה ברגע. חייכתי חיוך זדוני, כהרגלי כמובן, והסתובבתי חזרה לכיתה. אין לי כוח לשטויות של התלמידים.
~
"היי, יובל" פניתי אליה "את יכולה להחזיר אותי?" שאלתי
"בטח. אמא שלי היום אוספת אותי. לאבא- " היא ביטאה את המילה אבא בשיניים חשוקות "יש בן חדש. נכון מקסים?" היא חייכה חיוך מזויף "בכל מקרה, נעבור אצלך" החיוך המזויף התחלף באמיתי.
"מה? לרוברט? בן? למה לא סיפרת לי?" פערתי את פי
"נראה שהיית שקועה בחברך 'המדהים'." צחקה
"סורי, יובי. את בסדר?" שאלתי אותה "את יודעת שהוא לא יחליף אותך בחיים." חייכתי אליה חיוך קטן.
"כן, אני בסדר, פשוט פוגע." ענתה בחיוך עצוב "וחוץ מזה, אין כמוני! חחח, סתם. ידעת שהם כבר בחודש שמיני? ואיך לא ידעתי את זה?" דמעה אחת זלגה במורד לחייה.
"הי, יובל, אל תבכי. זו לא אשמתך שאבא שלך בחו"ל ואת לא יכולה לראות אותו. הם באים לארץ השנה?" שאלתי אותה. הם נפרדו כשהייתה בת חמש, כך שהייתה בינינו הדדיות- אבא ברח, אבא עזב- ופעם היה בא כל כמה חודשים לארץ, והיא? הייתה חולה על הביקורים שלו. גם אני הכרתי אותו, בן אדם נחמד, עשיר כזה. הוא נולד בארצות הברית- אין לי מושג איפה בארה"ב- ומאז גיל 12 הביקורים שלו פחתו עוד ועוד, עד שהיה נדיר שהוא בא פעם בשנה.
"כן. יחד עם התינוק עוד שלושה חודשים." חייכה חיוך עצוב. "טוב, אני מקווה שלורה תהיה נחמדה אליו, לא שהיא כזו רשעה, זו כנראה אני. אני מקווה שהוא יהיה חמוד. ונחמד. ומתוק." היא צחקה.
"סוף סוף, החיוך המבורך!" צחקתי איתה.
"אח, אני חולה עלייך" צחקה גם היא "אבל בכל מקרה, אמא שבורה בגלל זה, אז אנחנו הולכות לשופינג!" חיוך נוצץ הופיע על פנייה. הנדתי בראשי, הדבר האהוב על יובל. שופינג.
אמא שלה הגיעה, ואנחנו קפצנו למכונית
"היי, ירדן." אמה אמרה אלי
"שלום, סיגל." חייכתי לעברה
"כמה זמן לא ראיתי אותך." השיבה
"חסרונך מורגש." צחקקתי, והיא איתי.
"אותה אחת מגיל שלוש. אני עדיין לא מאמינה שעברתי עיר בגללך." הנידה בראשה
"נו, זו לא אשמתי! את רצית!" חרצתי לעברה לשון. הם משפחה מושלמת.
"מה שתגידי." צחקה. היה ליובל את האמא הכי טובה בעולם. נקווה שגם של נתנאל.