הסימפוניה לרגש

תמיהה משוטט בפנים קפואות,
פניו קרים ועיניו ריקות,
חלום משקיף בהבעה אטומה,
ידיו זזות חסרות מטרה.

צחוק מלטף באצבעות גרומות,
צורח וצועק בדיחות מרושעות,
עצב ממלמל מילות געגוע,
כמיהה עמומה לדבר מה לא ידוע.

שלווה מחבקת בחום קהה,
כשהשמש מחממת את פני הבוכה,
פחד עוטף ובולע בשאגה,
חיה שומרת שלדם צמאה.

כעס מייעץ עצות גרועות,
יושב על כתפך ולוחש דברי רעות.
אהבה דוקרת את ליבך באלפי סכינים,
תולשת אותו מגופך בעודך בחיים.

כבר אין סיכוי למשהו אחר,
אף אחד בעולם כבר לא זוכר,
שהייתה פעם נערה אחת טובה,
אך הרגשות האחרים הרגו את התקווה.