כמו אח גדול, או קצת יותר מזה – פרק 39

***נקודת המבט של אלנור***

פתחתי את העיניים בכוח, מרגישה חמימות סביב הגוף שלי. הרמתי את הראש, והלב שלי קפץ כל כך כשהבנתי שג׳ייק מלופף סביבי. כל מה שקרה אתמול חזר אלי ולא ידעתי איפה לקבור את עצמי. ״שיט שיט שיט״ לחשתי לעצמי. לא האמנתי על עצמי, איך אני מסוגלת לעשות את זה לטרוי.. איך נתתי לו לפתות אותי ככה ?? אני לא מאמינה אלנור שככה פשוט שכבת איתו!

הרגשתי כמו כלבה, שוכבת עם חתיכת ילד שגודל עלי מכל הבחינות ויש לי איזה קראש עליו שפשוט לא מוכן לעזוב ! אני חייבת פשוט לא להתייחס לזה, לשכוח מזה להבהיר לו שזאת הייתה טעות !
בשקט ובזהירות רבה זחלתי מהזרועות שלו ונעמדתי. הוא ישר נאנח אבל לא קם. אני חייבת לעזוב אני חייבת לחשוב לשנייה על מה שקורה פה.

לבשתי מעלי חולצה והתחלתי להתרחק מהמיטה. ״לאן את הולכת ?״ הקול הצרוד שלו הפסיק לי את זרימת הדם. פאק… מה אני אמורה לעשות עכשיו?

נעמדתי מולו, לא עניתי. הייתי קפואה במקום. הוא נעמד והתקרב אלי. ״אתה צריך ללכת מכאן״ אמרתי בקרירות לא מסוגלת אפילו להסתכל עליו. הוא התקרב אלי יותר ולמרות שרציתי לזוז אחורה הייתי קפואה במקום.

״בואי נדבר..״ הוא אמר בשקט מחליק יד אחת שלו ללחי שלי ומעביר לי שיער לאוזן, אבל באינסטיגנט העפתי לו את היד והתרחקתי מעט. ״ג׳ייק אתה צריך ללכת מפה !״ הרמתי את הקול, רועדת מהנגיעות שלו. איזה טעות עשיתי…..

הוא לא הגיב, רק התקרב אלי שוב והניח את היידים שלו על הכתפיים שלי אבל הכי מהר שיכולתי קטעתי אותו כשצעקתי עליו, ״לך! עכשיו!!״ הייתי בחרדות. לא רציתי לדבר או לראות אותו עכשיו. הרגשתי כל כך אשמה.

הוא הסתכל עלי לכמה שניות, שהיו נראות כמו נצח. פשוט בהה לי בעיניים וניסה לקרוא אותי. אבל גם אני לא הצלחתי לקרוא את עצמי כרגע בכל מקרה. אחרי שלא אמר כלום, הוא לקח את הנשק והתיק שלו ופתח את הדלת. לפני שיצא הוא עצר לדקה, והסובב אלי. ״אתמול בלילה היה מדהים. והלוואי והיית נותנת לעצמך ל-״

״אתמול בלילה מעולם לא קרה!״ ישר התפרצתי. הוא הסתכל עלי לשנייה, וממש לא יכולתי להבין מה הבעת הפנים שלו אומרות. אבל לא עבר הרבה זמן והוא יצא מהדלת באדישות, פשוט ככה.
אני לא יודעת איך לתאר את מה שאני מרגישה כרגע.. מצד אחד, איך אני יכולה בכלל להסתיר דבר כזה מטרוי ? מצד שני, הוא ישנא אותי לנצח… אני לא אוכל לחיות עם העובדה הזאת. אני כזאת דפוקה….

***נקודת המבט של ג׳ייק***
ישבתי במונית שלקחה אותי בחזרה הביתה משדה התעופה. כל הטיסה לא הצלחתי להירדם. כמה טיפש יכולתי להיות ?? אמרתי לעצמי שאצטרך להיות סבלני ! אתה כזה חלש וטיפש ! בסך הכל יומיים איתה ולא מצליח להחזיק מעמד מבלי להשכיב אותה. התקדמנו כל כך טוב.. היא התחילה לקבל אותי בחזרה לפחות בתור ידיד. ידעתי שאהרוס את זה באיזשהו שלב. אין פלא שהיא שוב שונאת אותי. הרסתי הכל… אני באמת מקווה שיש לי עדיין סיכוי.

הנהג הוריד אותי בבית. שילמתי לו ולקחתי את התיקים. יש לי לפחות עוד לילה בבית עד שאחזור שוב לבסיס. אני לא מאמין שאני חוזר בתחושה רעה כזאת.
דפקתי בדלת וחיכיתי שמישהו יפתח. ״רק רגע״ הקול של אמא שלי נשמע שנייה לפני שפתחה לי את הדלת. היא הסתכלה עלי מופתעת וחייכה. ״חשבתי שאתה לא חוזר השבוע !״ היא אמרה כשחיבקה אותי חזק. ״ החליטו בסוף לשחרר לשבת״ שיקרתי כשניסיתי לחייך. אני שונא לשקר לה. ״איזה יופייי בוא תיכנס. איפה המדים שלך?״ היא שאלה וישר חשבתי על משהו טוב. ״אה.. החלפתי בתחנת אוטובוס, לא היה לי נוח פתאום עם המדים..״ שוב שיקרתי אבל אני לא חושב שבכלל היה לה אכפת מה עם המדים, היא פשוט שמחה לראות אותי שוב.

היא נישקה אותי בראש לפני שהלכתי להתקלח ולהתלבש. כסיימתי ירדתי למטה לדבר קצת עם אמא שבמהרה הייתה צריכה ללכת להקפיץ את אחותי לחברה. ״היי אבא״ אמרתי לו כשהוא התיישב ליידי. ״היי. איך מתקדם התפקיד?״ הוא שאל ובהתחלה קפץ לי הלב כשחשבתי שהוא מדבר על אלנור, ופחדתי שהוא יודע, אבל אז הבנתי שהוא מדבר על התפקיד שלי בצבא, ונרגעתי. ״בסדר בינתיים, עוד חודש וקצת עוברים שלב״ אמרתי והוא חייך בגאווה. הוא תמיד חלם לראות אותי ככה, בדרך כלל אני לא מקבל ממנו חיוכים, הוא דיי נוקשה ולא מרבה לדבר איתי. אבל מאז שאני בצבא אפשר לראות שאנחנו יותר מתקרבים, וזה נחמד.

״היי ג׳ייק איך הולך?״ טרוי התיישב בכורסה ממולי והתחלתי להרגיש אשמה זורמת בי. ״הכל טוב בינתיים, ואצלך ?״ שאלתי. ״אני רואה שאתה עדיין אדיש״ הוא צחק והמשיך. ״הכל טוב. שמעת שאלנור קיבלה את העבודה בפריז?״ הוא שאל והתחלתי להתעצבן. אני הייתי אמור לדעת לפניו, הוא בכלל לא קשור לזה. ״כן, אמא סיפרה לי״ אמרתי אדיש ולא רציתי לדבר על אלנור בכל מקרה, בטח שלא איתו. נזכרתי בכל מה שקרה אתמול בערב, ואני לא יודע אם אני מתחרט על זה או לא.
אבל זה היה מדהים. לנשק אותה ככה, לגעת בה ככה שוב אחרי כל כך הרבה זמן. זה כאילו הייתי צריך את זה, לאגור לעצמי קצת ממנה עד לפעם הבאה שאראה אותה.