כפיות- פרק 46- אחרון

היי" אמרתי לשגיא באחר הצהריים של היום למחרת. הוא ישב בגינה, מתחת לפרגולה הגדולה מעץ. לידו הייתה כוס שתייה, פירות חתוכים, הוא היה נראה רגוע. "היי" הוא אמר בחיוך קצר והזמין אותי לשבת לידו. נתתי לו נשיקה קצרה על השפתיים והתיישבתי. שאלתי אותו איך עבר היום, הכל היה רגיל, כמו זוג אוהבים שפשוט נפגשים אחרי יום עמוס. האמת שלא היה לי יום כל כך עמוס, העבודה הייתה ממש רגילה, בלי שיחות מיוחדות או טלפונים מיוחדים.
"אתה נראה רגוע" אמרתי לשגיא בחיוך. הוא צחק. "אני פשוט חושב" הוא אמר לי בקול שקט. הסתכלתי עליו מתעניינת. הוא התחיל לספר ואמר לי שהוא חשב הרבה על השיחה שלנו של אתמול, על העניין של הבית, על הקשר עם הבית. הוא אמר לי שכרגע הוא נמצא בבועה מסוימת שבה הוא מרגיש טוב ובה הוא מרגיש שלם, שכל המאמצים שלו להחיות חברה משלו הצליחו אבל שתמיד היה משהו לא סגור. "אני חושב שאת הצלחת לסגור חלק שהיה עדיין פתוח" הוא אמר לי, לא מסתכל עליי אלא מסתכל על הגינה ועל המרחב, "וזה באמת המון בשבילי אבל עדיין, זה מרגיש לי לא נכון להתנתק מהמשפחה שאני כל כך אוהב. אמרתי לך בעבר שיש לנו קשר טוב, אבל אנחנו לא מדברים כל כך הרבה. אני לא רוצה להגיע למצב של נתק מוחלט, של אי קשר, אי אמון. את הפסדת את המשפחה שלך לחמש שנים, אני לא מוכן שיקרה מצב כזה". "זה לא יקרה" אמרתי לו מיד, "אתה לא ברחת, אתה לא רצית לנתק קשר. אני חושבת שאתה מרגיש קצת מוזר בגלל כל מה שהפלתי עלייך ויוצא לך לחשוב על עצמך בסיטואציה הזו, אבל אין לך בשביל מה. יש ריחוק אחר ביני לבין המשפחה שלי לבינך ולבין המשפחה שלך. אתה בשנייה יכול להרים טלפון וזה לא יהיה כל כך מוזר.." נאנחתי. הוא הנהן. כל גופי היה בזווית אליו, הרגליים שלי אחת על השנייה. נשענתי על צד שמאל שלי.
"גם את יכולה להרים טלפון" הוא אמר לי בחיוך. הוא הוציא מכיסו פתק, ליבי החסיר פעימה. הוא הסתכל עליי והגיש לי פתק בחיוך קטן ומרוגש. הוא נשך את שפתיו, רוצה לראות איך אעכל את זה שיש לי את הדרך הכי מהירה ליצור קשר עם הבית. הושטתי לאט את ידי אל עבר הפתק, מחזיקה בו, קוראת את המספרים. "אתה בטוח?" שאלתי אותו. ליבי לא הפסיק לדפוק ולדפוק, חזק, רץ, מעולם לא הרגשתי אותו דופק כל כך מהר. "עשיתי כמה בירורים אחרי שאמרת לי מה לחפש" הוא אמר לי, "מסתבר שאמא שלך מכרה את הבית" הוא אמר לי. הרמתי את מבטי אליו, לא היה לי איך להגיב. הוא הבין ישר והתקרב אליי, החזיק בידיי, תמך בי. "אני חושב שהיא לא יכלה לחיות בלי זה, וכנראה היה לכם נכס גדול והכסף הזה עזר לה". הנהנתי אליו. מחכה להמשך דבריו. "אני לא יודע איפה החפצים שלך, בטח החשובים אצלך אבל כל החדר וכל מה שהיה בו, אין לי מושג. כל מה שאני עוד יודע זה שהיא גרה כרגע עם דודה שלך, ענת". הופתעתי. לאמא ולענת לא היה קשר כל כך טוב קודם, לא היינו מבקרים אותם הרבה. אני חושבת שזה היה המקום מפלט היחיד שהיה לה, היא הייתה צריכה להישען על מישהו. "והמספר הזה?" שאלתי אותו כשזיהיתי שזה מספר טלפון של בית. "הבית של ענת" הוא אמר לי, "אני לא יודע אם היא תענה, ואני די בטוח שהקול שלך השתנה בחמש השנים האחרונות, אבל שווה לנסות. ביקשת, מיד ניסיתי למלא אחרי הבקשה שלך". "כמו שאמרת אתמול שתביא לי גם את הירח" אמרתי לו בחיוך קצר ומרוגש. הוא התקרב אליי וליטף ללחי שלי. המגע שלו חישמל אותי. "אני עדיין מוכן" הוא אמר בלחישה וקירב את שפתיו לשלי.
אחרי כמה דקות צלצל לשגיא הטלפון, הוא ביקש סליחה והלך הצידה כדי לדבר בו. אני נשענתי על הכיסא הנוח והמשכתי לחשוב, המספר עדיין הונח לי בין הידיים. אמרתי לעצמי שאין לי מה להתעסק בזה כרגע, שאני רק רוצה לנצל את הזמן עם שגיא עכשיו. הכנסתי את המספר לכיס וחיכיתי לאט עד שהוא יסיים את השיחה. חשבתי על הבית הזה, על התקופה הזו, על כל מה שקרה. על ההבנה עם עצמי שאני לא יכולה להסתדר בחיים האלה בלי שגיא, בלי להיות קרובה אליו, בלי להיות שלו. אף פעם לא הרגשתי שאני באמת מתאימה למישהו, ופה אני מרגישה שמצאתי מישהו שמתאים לי בדיוק. זו תחושה מוזרה. במשך כל התיכון החברים שהיו ועברו, וגם לא היו הרבה, התאימו מבחינת כמה תכונות אבל הקשר כשל מתישהו. אני לא יכולה לראות את הקשר הזה כושל. אז מה, שגיא ואני לפעמים לא דומים בדברים, באהבה שלנו לדברים, בחדווה שלנו לעשות הרפתקאות או משימות ולכבוש את העולם, אבל אנחנו חברי נפש וחברי אמת. אני חושבת שמה שחשוב לי בקשר שלנו זה שהוא הראשון שאני רוצה לדבר איתו, היחיד שאני יודעת שבאמת יבין לי. כמו שהוא אמר לי אז, הוא האדם שבחיים לא יוותר עליי, וגם אצלי, ליבי נתון לו.
כשראיתי שהוא מסיים את השיחה ומתקרב אליי בחזרה קמתי לקראתו. הגעתי אליו וכרכרתי את זרועותיי סביב צווארו. חייכתי אליו חיוך מתוק והצמדתי את ראשי לראשו. שפתינו נפגשו בנשיקה מושלמת, מלאת יצרים, מלאת אהבה. "ליבי נתון לך" אמרתי לו בלחישה קלה כשלרגע התנתקנו. ראיתי את זוויות פיו מתעגלות כלפי מעלה. "אני אוהב אותך" הוא אמר לי מרוגש. "אני אוהבת אותך".
"אני אף פעם לא עשיתי צניחה חופשית" אמרתי לו כשהתיישבנו בסלון, החלטנו לשחק משחק, 'אף פעם לא', סתם כדי להעביר את הזמן, לצחוק ולהכיר אחד את השני עוד קצת. חיכינו לערב, בערב ניתן לגוף שלנו את הפורקן ששנינו צריכים. כיף לי איתו כמו שלא היה לי כיף בחיים עם בנאדם, זו תחושה מדהימה. את החפצים שלי שהיו בארגזים כבר התחלתי לפרוק ולהכניס לארונות. כן, אני כבר ממש גרה איתו. "אני כן" הוא אמר בחיוך. הסתכלתי עליו מחויכת, אני מקנאה בו על זה. "אף פעם לא אכלתי חציל" הוא צחק. חייכתי חיוך מתוק. "זה אחד המאכלים האהובים על ההורים שלי, על אבא שלי במיוחד, לא יכולתי לעבור את הילדות בלי לאכול חציל" חייכתי. הוא חייך ושיחק עם ידיי. "אף פעם לא עשיתי קמפינג" אמרתי לו. הוא הסתכל עליי מופתע. הוא שאל אותי אם גם בתיכון לא יצא לי לנסוע עם חברים לכנרת או לאילת ולעשות קמפינג איפשהו. צחקתי ואמרתי שהחברים שהיו לי בתיכון היו כל כך מפונקים כך שאפילו לישון באוהל הם לא רצו. "אף פעם לא שתיתי וודקה" הוא אמר לי. הנחתי את ראשי על כתפו. "גם אני לא, לא יכולה לסבול את זה" צחקתי. הוא חייך את החיוך המושלם שלו. אפילו ערב כזה רגוע אני מוכנה לחיות כל הזמן, כל ערב, אחרי כל יום עבודה, שיחה קצרה עם הבנאדם שאני הכי אוהבת בעולם, ולאט לאט להוריד את כל המחסומים בינינו. הוא באמת יהפוך להיות הבנאדם שיכיר אותי הכי הרבה מכולם.
"כבר שמונה" הוא אמר לי, "אם את רוצה להתקשר אני חושב שזה הזמן". הסתכלתי על השעון שבסלון. הוא התקרב אליי ונישק לצווארי, המגע הזה גרם לי לצחקוק. הוא נשאר קרוב אליי, מחבק לבטני. "אתה חושב שזה רעיון טוב?". הלב שלי שוב דפק חזק. הוא הנהן אליי, ליטף לראשי ונתן נשיקה קלה לשפתיים שלי. "אני בכל מקרה פה לידך, את לא תתמוטטי. תתקשרי, תגידי את מה שעל הלב שלך, תבכי אם את רוצה. החלטת שאת רוצה קשר מחודש עם הבית, עכשיו כשאת כל כך שלמה עם עצמך אני חושב שהגיע הזמן". הנהנתי אליו והוצאתי את הטלפון מהכיס האחורי של המכנסיים שלי. מהכיס הקדמי הוצאתי את הדף. שגיא נישק עוד נשיקה קלה לכתף שלי. כל מגע שלו גורם לי להרגיש טוב, בחורה לא יכולה להיות יותר מאושרת מככה, מלהרגיש טוב עם חבר שלה. לחצתי על המספרים, אפילו בטלפון החדש יש לי אולי שבעה מספרים על הטלפון, זה שיא בשבילי. לחצתי על הכפתור הירוק, הצמדתי את הטלפון לאוזן. פרפרים והתרגשות עפפו אותי, גרמו לבטן שלי לרעוד ולעצמי לרעוד. שגיא חיבק אותי כשהוא ראה שאני מתחילה לרעוד, לחש והרגיע שהכל יהיה בסדר. נשמע צליל החיוג, כל הבית עמד, היה שקט, שום רעש לא היה באיזור. בין הצלצול השלישי לרביעי קול ענה. "הלו" שמעתי מאחוריי הטלפון. זה היה הקול שלה, את הקו שלה זיהיתי. "אמא" אמרתי לה בקול רגוע, מבפנים כולי רעדתי. "אדווה?" היא שאלה אותי. הרגשתי את קולה מתנפץ. "אמא" אמרתי שוב. "אדווה זו באמת את" היא אמרה לי, "כמה שהקול שלך השתנה שאלוהים ישמור אותך". חייכתי חיוך קטן. "אמא אני מצטערת" אמרתי מיד, זה הדבר הראשון שהיה לי להגיד לה. "איזה מזל שרק אני פה בבית, איזה מזל היה לי לענות לטלפון ולשמוע את קולך ישר. לא הייתי מאמינה לענת אם היא הייתה אומרת לי שאת נמצאת מהצד השני של הקו". היא כמו התעלמה לחלוטין מההתנצלות שלי, אבל זה רק בגלל שהיא נמצאת כרגע בשוק של החיים שלה, בהתרגשות שלא מפסיקה להכות בה, וגם בי. שמעתי אותה נושמת וממלמלת לעצמה עוד דברים. לידי שגיא התקרב אליי ונישק לידי. הוא שם את ראשו על כתפי ואני ליטפתי את גבו עם היד השנייה שהייתה פנויה. "אמא, הגיע הזמן שניפגש אחרי כל כך הרבה זמן לא?" אמרתי מחויכת. החיוך עטף את כל הסיטואציה שבה ישבתי, ואת כל ההתרגשות שהייתה לי תוך כדי השיחה. זה היה החיוך הכי אמיתי שהעליתי על הפנים שלי בחמש השנים האחרונות.