מה זה לאהוב ? פרק 1.
נקודת מבט בר:
יום ראשון זה יום מטופש. אין לי כוח ללכת לבית הספר בכלל. אחרי כל הכיף שהיה בסוף השבוע חייב לבוא יום ראשון ולהרוס את זה? נו טוב, עברנו את פרעה נעבור גם את זה.
קמתי מהמיטה מתבוננת במראה, העיניים שלי היו נפוחות מהשינה והמכנס הקצר שלבשתי נעשה כל כך קצר עד שנדמה שהיה תחתון. יצאתי מהחדר לאמבטיה והתחלתי להתארגן אל עבר יום חדש בבית הספר.
״בוקר טובבבבב״ צעקתי ברחבי הבית כשסיימתי להתארגן. אני אוהבת את המשפחה שלי אבל לא פתוחה איתה, היחיד שבזכותו אני מחזיקה מעמד זה אביהו, הוא יודע עליי הכל וזה הדדי.
״בוקר טוב נשמה שלי, את יכולה ללכת להעיר את ליה?״ שאל אביהו בתקווה לשמוע תשובה חיובית. ״כן בטח״. אמרתי עולה במדרגות לעבר החדר של אביהו. אני אוהבת את ליה. אם לא היא אביהו היה סתם סטוציונר. היא מחזיקה אותו קצר ועם זה נותנת לו את כל החופש שיש.
״ליוש, קומי יפה שלי כבר מאוחר..״ אמרתי מנסה להעיר אותה. ״מה השעה?״ ענתה לי מנומנמת, ״שבע וחצי״ אמרתי ומייד ליה זינקה מהמיטה בטענה שבשמונה ורבע היא מתחילה לעבוד. צחקתי למראה המגוחך והאבוד וירדתי למטה. לא איחרה לבוא צעקתה של ליה שמקללת אותי כי השעה שבע.
״היא קמה״ אמרנו אני ואביהו ביחד והתחלנו לצחוק. הכנתי לנו ארוחת בוקר מפנקת הכוללת קורנפלס בלבד, ועליתי להתארגן. לבשתי מכנס קצר לבן וחולצה אדומה. נועלת את נעלי הוואנס הלבנות שלי ויוצאת מהחדר. השעה הייתה שבע וחצי, יצאתי מהבית לא לפני שנשקתי לאביהו והתחלתי ללכת לכיוון מעיין. פגשתי את מעיין במחצית הדרך, הפתעה שלא ציפיתי לה בכלל. לחייה אדומה ורגלה צולעת. מבוהלת רצתי אליה ומעיין בתגובה נפלה לחיבוק החם שלי והתחילה לבכות. ״מה קרה יפה שלי?״ שאלתי מבוהלת. מעיין שתקה. חיבקתי אותה חזק יותר ״זה מה שאני שואלת את עצמי, אבא שלי חזר הביתה שיכור. לא ידענו מה קרה לו, אנחנו לא רגילות לראות אותו ככה.״ אמרה וקמה ממני להביט אליי ומיד עיניה התמלאו שוב בדמעות והיא שבה לחבק אותי, ״בקיצור הוא אמר שפיטרו אותו מהעבודה וזהו הייתה סיבה מוצדקת לשתות בבר להוריד ממנו את יגונו. הוא התחיל לקלל את אמא שלי והיא לא נעלבה כי ידעה שהוא שיכור, הוא התחיל להרביץ לי ואמא דלי התחילה לבכות. בשעה שלוש נסתיימה כל המהומה כשאחד השכנים, משפחת לוי את מכירה אותם, הזמינה משטרה.״ מעיין סיפרה וליבי נצבט עם כל מילה שהוציאה מפיה. הבטתי בשעון השעה הייתה חמישה לשמונה. איחור יירשם לנו אבל זה ממש לא עניין אותי. ישבנו מחובקות עוד חצי שעה לפחות, המכונית של ליה שיצאה לעבודה חלפה על פנינו ומזלי לא שמה לב לנוכחותי בספסל. מעיין שדמעותיה התייבשו, לחייה כבר לא הייתה אדומה ורק מעייניה ניבט העצב, ביקשה שנלך לבית הספר. שנספיק לפחות לשעה השנייה. התחלנו ללכת ולפתע עצרה לידנו ״צריכות טרמפ?״
״זוהר מטומטם אחד הבהלת אותי!״ רטנתי, ״וכן תיקח אותנו לבית הספר?״
״ברור תעלו״ אמר מחכה שנעלה. הוא שם לב לעצבות של מעיין ונגע ברגלי לא פעם כדי שיוכל לשאול מה קורה לה בלי שתשמע. הסתכלתי עליו וסימנתי לו שאספר לוו לאביהו מאוחר יותר. מבלבד זה הנסיעה עברה שקטה.
״ביי זוהר תודה רבה, לאן אתה מפה?״ שאלתי כשהגענו ליעדנו, בית הספר.
״לעבודה יותר מאוחר אולי נצא אני ואביהו. דברי איתי?״
״כן בטח, שוב תודה״ אמרתי סוגרת את הדלת ומתקדמת לבית הספר.
נקודת מבט מעיין:
אני נשבעת דלא יודעת מה הייתי עושה בלעדיה. היא ואביהו שומרים עליי כל כך טוב שלפעמים יש לי תחושה כאילו נולדתי למשפחה הלא נכונה. נכנסנו לשיעור השני, שיעור לשן. מתיישבות אחת ליד ההדמיה במקומנו הקבוע. שתקתי בכל השיעור ובר שהבינה אותי רק שמה ידה על רגלי ונתנה לי את השקט שלי. בהישמע הצלצול, לעומת בר שמיהרה לסמן אותנו אצל המורה להיסטוריה שנעדרנו משיעורו הראשון, נשארתי לשבת.
״מעיין? הכל בסדר?״ שמעתי מישהו קורא בשמי.
״כן רועי, תודה ששאלת.״ עניתי כראיתי מי קורא בשמי. רועי תמיד היה חביב עליי, יושב בשקט בפינה רגוע כדרך קבע.
״טוב אז רק רציתי להגיד לך שהמורה ציוות אותנו יחד בפרויקט בהיסטוריה. מתי מתאים לך?״
לא רציתי לחזור הביתה. לא כי אני מפחדת, כי אני טעונה מידיי.
״היום אחרי בית הספר נוח לך?״ שאלתי מתפללת לשמוע תשובה חיובית.
״כן בטח״ אמר מחייך, ״חכי לי בשער?״
״כנוש״ עניתי והחיוך הראשון שלי ליום זה עלה על פניי.
תגובות (1)
וואו פשוט וואו, תמשיכי מהר