מעל השמיים- פרק שלישי

תקשיבו, להיות מתה זה לא משהו. ועוד עם ג'וש הדפוק הזה, וסאם המוזרה שאני צריכה ליעץ לה לעשות דברים, וארון שיוצא עם מליסה שבכלל בוגדת בו…
אני וג'וש הולכים ליד סאם בינתיים, ואני חושבת על איך להעביר לה את המידע על הבגידה של מליסה (למרות שאני לא כלכך חושבת שאכפת לה).
"תגיד" אני שואלת את ג'וש. "יש מצב שסאם תזהה אותי? כי הרי אני הייתי המלכה הבלתי מעורערת של בית הספר"
ג'וש צוחק, "ככה את מכנה את עצמך? אני מוכן להתערב איתך שיותר מחצי בית ספר שנא אותך"
"והחצי השני העריץ אותי" כן זה יכול להיות שחצי בית ספר שנא אותי, אבל רק בגלל שהם קינאו בי. וכאילו, היה להם במה לקנאות!
"את חיה בסרט" הוא צחק שוב.
"ואני יכולה להתערב שבבית הספר שלך היית מנודה בלי חברים, למה עם ההתנהגות הזאת שלך מי כן היה חבר שלך" יריתי בכעס. הוא ממש לא ידבר אליי ככה וזה יעבור בשתיקה. הוא שתק. קלעתי בול.
"אחד אפס" הוא אמר ואני חייכתי חיוך ניצחון.
לפתע הרגשתי הרגשת דיגדוג כזאת בכל הגוף שלי. "אנחנו הופכים לנראים, סאם צריכה עזרה. תזכרי שאת חייבת לעשות את הדבר הטוב והנכון והאחראי מבין השניים" את המשפט האחרון הוא אמר בחיוך שאומר 'אני כבר ניצחתי את לא צריכה אפילו לנסות'.
"מה?" שאלה סאם לפתע. שנינו הסתובבנו לעברה, וחייכנו.
"אני השטן שלך, והיא המלאך" הציג אותנו ג'וש.
"אמ, אוקיי.." אמרה סאם. היה לה ביד כוס ברד, והיא עמדה כמה מטרים ליד ארון ומליסה שבולעים אחד את השני.
"תעיפי עליהם את הכוס!!" קרא ג'וש בהתלהבות.
"כן!!" צעקתי גם אני בהתלהבות.
"את לא אמורה להגיד לי מה נכון לעשות?" שאלה סאם בבילבול.
"וזה נכון לעשות! הם שני דפוקים וזה מגיע להם. קדימה סאם!" צעקתי. זה יהיה מחזה ממש נחמד.
"הילארי את לא עושה טוב" נאנח ג'וש ושם את ידו על המצח.
"שתוק ותן לי להנות מהמחזה" קראתי.
"אם המלאך אומרת" חייכה סאם, וזרקה את תכולת הברד על מליסה וארון. הם הפסיקו להתמזמז והסתכלו עליה בכעס. כאילו ארון הסתכל עלייה בכעס, מליסה נראתה דיי שמחה שזה נגמר, אבל מעוצבנת שהבגדים שלה נהרסו.
"ילדה מטומטמת!! ראית מה עשית?! אדיוטית!!" צעק ארון.
"הבגדים שלי!! מטומטמת זה לואי ויטון!!" יללה מליסה.
"אופס" אמרה סאם בחיוך תמים, והלכה משם.
"הילארי!" כעס עליי ג'וש.
"מה אתה רוצה?" אמרתי, עדיין מתלהבת ממה שיצא לי לראות הרגע.
"את אמורה להגיד לה לעשות את הדבר הנכון! זה לא היה הדבר הנכון!!" קרא ג'וש.
"אתה המלאך או אני, הא? וגם זה כן היה הדבר הנכון! זה לגמרי הגיע להם!" אמרתי.
הוא צימצם את עיניו, "הילארי יש לך קשר ישן לאחד מהם נכון?"
"לא" אמרתי במהירות. אין לי שום מניעים נסתרים. ממש לא. טוב אולי קצת.
הוא הסתכל עליי במבט חודר.
"אוף בסדר" נאנחתי, "הוא היה החבר שלי" הצבעתי על ארון, "והדפוקה הזאת היא הייתה מן מנהיגת השונאי של הילארי, הוא משהו כזה.. והיא גם בוגדת בארון"
"את לא אמורה להשתמש במה שסאם עושה להשלים חובות פרטיות שלך!! זה נגד החוקים!!"
"אף אחד לא צריך לדעת למה זה קרה" אמרתי בשקט.
"הם כן צריכים"
"לא נכון. ואתה לא תספר"
הוא שתק לרגע, חושב "אני לא אספר אם לא תעשי את זה שוב. עכשיו את חושבת רק על הדבר הנכון והטהור וכל החירטוטים האלה, בסדר? את גונבת לי את העבודה!"
"בסדר" הסכמתי באנחה.
"אתם יכולים להפסיק להתווכח ככה? אתם עושים לי כאב ראש" אמרה סאם ושנינו הסתובבנו אליה בבהלה.
"את שומעת מה שאנחנו אומרים?" שאל ג'וש בפחד. אוי לא. אם הוא מפחד כנראה שזה לא אמור לקרות.
"דא" היא ענתה בעצבנות.
"תקשיבי אני מציעה לך להפסיק לדבר כי את בטח נראית כמו פריקית שמדברת לאוויר." אמרתי וקיבלתי מרפק מג'וש.
"תפסיקי להיות כזאת מתנשאת יואו!" הוא קרא.
"סתום כבר! אני רק רוצה בטובתה, וכרגע היא נראית באמת דיי פריקית.. כאילו לא שברגיל היא לא פריקית.." אמרתי.
"לא ידעתי שלמלאך שלי יש זכות לקרוא לי פריקית" היא אמרה בעוקצנות.
"את יודעת שאת כזאת" אמרתי בפשטות.
"הילארי דיי! את לא רואה שאת סתם מחמירה את המצב?" ג'וש אמר, לחוץ בטירוף.
"מה כבר אמרתי יואו.." התעצבנתי.
"כאב ראש" הודיעה סאם בעצבנות וג'וש פנה אליה. שלושתנו הלכנו רגיל כשסאם באמצע ואני וג'וש בשני צדדיה.
"תקשיבי, תסבירי לי איך את רואה אותנו" אמר ג'וש.
"בעיניים שלי" היא התעצבנה.
"לא," רטן ג'וש, "אנחנו אמורים להיות בלתי נראים כשאת לא צריכה עזרה ממנו, אבל משום מה אנחנו לא"
"אתה מתכוון שהייתם פה כל הזמן? גם בבוקר? ושכולם רואים אתכם כאילו עכשיו??" סאם שאלה.
"לא אף אחד לא יכול לראות אותנו כי אנחנו חלק מהדמיון שלך" אמרתי.
"הילארי סתמי כבר!!" צעק ג'וש. השתתקתי. ג'וש נראה לחוץ ברמה מפחידה אז פשוט הפסקתי לדבר.
"אף אחד אחר לא רואה אותנו חוץ ממך במצבים שאת צריכה את עזרתנו, אבל משום מה את רואה אותנו גם עכשיו, מה שמצביע על בעיה. בואי הילארי אנחנו חוזרים למעלה."
"קול! אתם גרים בשמיים כאילו?" שאלה סאם, וראיתי כמה ילדים מהבית ספר מביטים בה במבטים מוזרים. רציתי להגיד משהו על זה, אבל ג'וש הפחיד אותי.
"זה לא מה שחשוב עכשיו" רטן ג'וש.
"רגע, מה אם היא תצטרך עזרה בלילה? אנחנו נישן" שאלתי.
"אנחנו נשארים איתה. ישנים איתה, הכל. את יכולה להתכווץ וככה לישון איפה שבאלך.." ג'וש אמר, אבל הוא נראה יותר לחוץ מתמיד.
"סאם אנחנו עולים למעלה. הילארי בואי" התחיל ג'וש ואז החל לנופף בכנפיים שלו. הוא עף מטר מעל האדמה ואז פתאום נפל בקולניות על הריצפה.
"מה לעזאזל?" שאלתי. ג'וש יודע לעוף, אין מצב שזה קרה עכשיו סתם.
עכשיו כשהוא קם, הוא נראה חיוור בטירוף.
"הכל טוב?" שאלתי בהיסוס.
"תקשיבי, אנחנו תקועים כאן. קרתה כאן טעות, וסאם יכולה לראות אותנו בכל זמן. בגלל שברגע שסאם צריכה עזרה היא רואה אותנו, ואנחנו לא יכולים ללכת בזמן שהיא צריכה עזרה, אז אנחנו לא יכולים ללכת. מבינה?" אמר ג'וש והסתכל עליי.
"לא" אמרתי וחשקתי שיניים.
"ברגע שסאם צריכה עזרה, אנחנו מופיעים והיא רואה אותנו נכון? עכשיו אסור לנו, ואנחנו גם לא יכולים, לעזוב בזמן שהיא רואה אותנו וכביכול צריכה עזרה, הבנת? אז אנחנו תקועים פה."