"אותם היא תפגוש בגיהנום."

"אבל תקשיבי," הוא מתווכח "אני לא עשיתי כלום. את מכירה את קרוליין. פעם כאן שקר, ופעם כאן המצאה. תאמיני לי, בבקשה."
"אתה את שלך מיצית, ג'ק." היא ענתה בכובד ראש, דמעה יחידה זולגת על פנייה.
"לא אני לא." הוא אומר בקולו הרועם "לא מיציתי כלום עד שאת לא תקשיבי."
"הנה! הקשבתי! עכשיו עזוב אותי, לכל הרוחות!" היא עונה בקוצר רוח.
"בבקשה, מירנדה. הקשיבי לי." הוא מתחנן
"מה? מה אתה רוצה להגיד לי? איך רצת לאשלי ברגע הראשון? ואל תשקר לי, קרוליין לא אמרה לי את זה. אני ראיתי." היא עונה בקול קר וחסר רחמים.
ג'ק גימגם. הוא חשב שקרוליין ראתה את זה וסיפרה לה, הרי הם היו תאומות. והוא עוד יצא עליה.
"א… א.. אבל תאמיני לי! לא התכוונתי!" ניסה שוב
"מה? לא התכוונת לרוץ אל אשלי ולבגוד בי? לא התכוונת להתבלבל ביני לבין קרוליין? לא התכוונת להשמיץ את התאומה שלי? לא התכוונת לשקר? תגיד לי, למה לא התכוונת?!" היא שאלה. הוא הרכין את ראשו בתבוסה.
"יופי," התנשפה "עכשיו אתה הולך להיות בשקט? מדהים כמה שאתה גבר. פשוט מדהים. אני לא מאמינה שהאמנתי לחרא שלך. את התרגיל עם הכוס וודקה? אתה חושב שהאמנתי? יצאתי איתך מרחמים! ואז, כשאבא שלך מת, תכננתי להיפרד אבל היית כל כך 'שבור' עד שלא יכולתי. ומה אז? אותו התרגיל עם אשלי! אשלי, הכלבה של בית הספר!"
"יודעת מה? אני לא היחיד שעשה כאן טעויות! ואל תקראי לאשלי כלבה, כאילו שאת לא כזאת!"
פיה של מירנדה נפער ל- O גדול "אז מה, הכלבלב הקטן הפך לזאב גדול?" היא שאלה במתיקות מזויפת "אתה תשתוק! אני הקשבתי, ועכשיו אני הולכת. בזבזתי שנה עלייך, ואני הולכת להצטער על זה, אבל בינתיים? יש לי עוד שנה לחיות!" היא ענתה וטרקה את דלת ביתם המשותפת. איכשהו יצא שהם גרו באותו בניין, לכן תמיד ישנה אצלו, ולבסוף עברה סופית אליו.
היא יצאה מדלת הלובי של הבניין, והתפרצה אל הכביש. בדיוק באותו רגע מכונית שחורה התפרצה גם היא. רגעיה האחרונים היו בבית החולים, כשג'ק מצטער על כל מה שעשה, ומנסה לנחמה במילות התנצלות.
"מגיע לו," חשבה בסתר ליבה "מגיע לו לבלות את שארית חייו כשהעול על כך שהוא האחראי לכך יהיה תמיד משוא על כתפיו. ואם אשלי וג'ק? אותם היא תפגוש בגיהנום."