מלחמות המוות פרק י'

סיוטים שמתגשמים

באותו לילה סיוט נורא פקד את סהר. בחלומו, הוא ניצב מול ארמון קודר ועצום. השמים השחורים היו מלאים דרקונים ומפלצות מכונפות, והמוני אנשים חיוורים כמו אלה שהחבורה נלחמה בהם, מילאו את הדרכים האדומות שהיו סלולות באדמה השחורה. סהר רק אז שם לב שהוא נמשך לכיוון הארמון. הוא ניסה להתנגד, אך כל מאמציו היו לשווא. שערי הארמון השחורים נפתחו, וסהר נגרר לתוך הארמון נגד רצונו. הארמון היה מזעזע. בכל פינה מפלצות ומתים סגדו לפסלים של אדוניהם, תמונות של מוות וחורבן היו תלויות על הקירות ועם כל סנטימטר שהתקדם, הרגיש רשע ששוצף בגופו, ומאיים לכלות את נשמתו. לפתע, הגיע אל זוג דלתות שחורות, שהיו מעוטרות סמלים מרושעים למראה. במרכז הדלת, היה מוטבע הפרצוף שראה מחלומו, מי שרודון כינה השטן. הדלתות נפתחו, והוא נכנס לאולם שהואר באור אדום, שסהר הבחין שנבע מקריסטלים שהיו קבועים בקירות. בקצה החדר,שני כיסאות שחורים נחו לצד כס מלכות. על כס המלכות ישב השטן, שני הכיסאות היו ריקים, אך על יד הכס הצטנף דרקון אדום שהיה גדול פי כמה יותר מהשטן. פניו של השטן נראו עייפים וחלושים, והניצוץ המרושע בעיניו נראה כבוי."המראה שבו הופעתי בחלומך דרש ממני המון כוח" אמר בקול מצמרר ונורא כל כך, עד שסהר היה מוכן לצרוב את אוזניו על מנת לא לשמוע אותו שוב. 'חלש או לא' חשב סהר 'הוא עדיין נורא ועוצמתי'. "אני זקוק לכוחך, סהר" אמר השטן "על מנת לחזור למקומי הראוי" אמר. סהר הרגיש שלשונו כבדה כעופרת, וכשניסה לדבר, יצא לו מין קרקור מוזר. השטן צחק צחוק מקפיא דם. "אתה כל כך טיפש" אמר "מזלי שביצור כה חלש כמוך חבויה עוצמה רבה" אמר בעודו שולח את ידו לכיוונו של סהר. סהר חש שהוא זז במהירות אל ידו של השטן. השטן סגר עליו את ידו הענקית, שהייתה גדולה כגופו של סהר, והוא חש לפתע אובדן חושים. היד הייתה קרה וחזקה. סהר מיד הרגיש איך כל הכוח מגופו אוזל במהירות. ראשו הלם בכאב, עיניו איבדו את ראייתן, ובאוזניו שמע רק את צחוקו של השטן. סהר הבין שבשלב זה, רק נס יציל אותו. לפתע שמע קול רב עוצמה אומר את המילים "סווילו איווז אונילוס" והוא שמע את השטן צווח צווחת כאב. לפתע הכול נדם, ואז הוא שמע פיצוץ והתעורר בקרחת היער כשאור הבוקר החל לעלות. אלא שסהר לא ראה דבר. לפתע חש יד קרה תופסת את גרונו מתוך האדמה, וחונקת אותו בעודה מנסה לגרור אותו מטה. הוא שרט את צווארו בעיוורון בעודו זועק "הצילו" לפתע שמע את קולם של התאומים ושל לינדור בעודם רצים עליו. אודון צעק "סווילו פהו", וחום יוקד עבר על פניו ושרף את היד הלא מוחשית. סהר שמע לחשוש מלא הסתייגות, ולפתע היד הפסיקה לחנקו. קור עז התפשט בכל גופו בעוד התאומים ולינדור רכנו על ידו. הוא הרגיש יד תופסת את ידו ומיד נסוגת לאחור. אודון לפת את ידו בכאב מצינת המוות ששררה בגופו של סהר, בעוד רודון מלמל לחש על מנת להבריא את עיניו של סהר. לפתע, אור בהיר הכה בפניו של סהר. כולם כבר היו ערים והסתכלו עליו בהבעה מודאגת. מבטו של סהר התמקד בלילה והוא חשב כמה יפה היא הייתה לאור הבוקר, ואז חושיו התערפלו והוא התעלף.

אודון העיר אותו באחד מכשפיו ורץ להביא כוס עם המשקה שנתן לסהר יום קודם לכן. סהר לגם את המשקה במהירות, ואף על פי כן, הקור העז עדיין שכן בגופו. אודון ורודון דיברו בשפה לא מובנת, ואז הביטו במבט מודאג על סהר. "אנו חייבים לטפל בו" אמר אודון בשפה שכולם הבינו. אודון רץ לתיקו והביא נרתיק עור זהוב. הוא פתח אותו והוציא מתוכו בקבוקון קטן שבתוכו נוזל זהוב. הוא מלמל כמה דברים ונתן לסהר לשתות את תכולתו. סהר בלע את תכולתו בכמה שניות, אך בכל זאת לא עזבה אותו הצינה והרגשת הפחד המשתק. אודון ורודון הסתכלו זה על זה באימה. "זה לא טוב " אמר אודון. "אנחנו צריכים לקחת אותו לאביך" אמר רודון. "אי אפשר לעשות זאת, זה מסוכן מדי בשביל השאר" אמר אודון. "ניקח אותו לארצות האלפים" אמרו שניהם בו זמנית לאחר מחשבה מעמיקה. "אני מקווה שזה בסדר מצדך, שניכנס לשטחם" אמר אודון ללינדור. "אני ארשה זאת, בהתחשב בנסיבות" אמר לינדור. "מצוין" אמר אודון "אם כך אנו חייבים לזוז ברגע זה".