אמסטרדם פרק 13

כשהתעוררתי לקח לי עשר דקות להבין מה קורה פה.
אדריאן לידי. מתחת לשמיכה. לא לקח לי יותר מידי זמן להבין שהוא לא לובש כלום.
וגם אני לא לובשת כלום.
קפצתי מתוך המיטה כנשוכת נחש ולבשתי במהירות את הבגדים שלי. הבטתי סביבי.
זה היה חדר עם ארון קטן, מיטה שעליה שכב אדריאן, ושולחן עבודה ריק מחפצים. כשהצצתי מהחלון הבנתי למרבה האימה שאני בבית של אדריאן.
חשבתי אם להעיר את אדריאן או להתגנב החוצה, בסופו של דבר הוא פתר את הבעיה בכך שהתעורר בעצמו.
"ניקול? רגע, מה?!" הוא שאל בבהלה והתכסה בשמיכה עוד יותר.
"אתה זוכר מה הלך פה?" שאלתי, ראיתי את הבקבוקים הריקים של האלכוהול למרגלות המיטה.
"לא… אבל אני יכול לנחש." חיוך מטופש נמתח על פניו.
"מה אתה מחייך? עוד לא התחלתי עם הגמילה וכבר הרסת לי הכל!" צעקתי עליו.
"אני לא הרסתי לך!" הוא צעק.
"בטח… אתה גרמת לי לשתות!" צעקתי.
"אני אפילו לא זוכר מה קרה, איך את יכולה לדעת שאני גרמתי לזה?!" הוא צעק. הנדתי בראשי.
"אני לא מאמינה עליך, אדריאן." אמרתי בעצב.
"גם אני לא. אבל אנחנו עדיין זוג, נכון?" הוא שאל, יצא מתוך המיטה וניגש אלי.
הוא נישק אותי וחייך.
"כן… אנחנו זוג, אבל אם זה קורה עוד פעם אחת אני נפרדת ממך במקום. עכשיו תוציא אותי מפה ותתלבש לעזאזל!" צעקתי, הוא הביט למטה, הסמיק ורץ לשים את הבגדים שלו.
"בואי נצא מהר לפני שההורים שלי יתעוררו. עכשיו רק שש וחצי בבוקר… הם עוד לא אמורים להיות ערים." הוא אמר. הנהנתי, חמקנו החוצה והלכנו לבית של אד.
"מה נעשה עכשיו?" שאלתי אותו.
"תיקחי את התיק שלך ונלך לבית הספר. אין לנו משהו טוב יותר לעשות." הוא אמר. הנהנתי, ביקשתי ממנו שיחכה למטה בזמן שאני עליתי לקחת את התיק שלי מהדירה של אד.
"איפה היית בלילה?" הוא שאל אותי ברגע שנכנסתי. הוא ישב בסלון, כאילו ציפה לי.
"האמת? אין לי מושג. אבל ההבטחה שלי מתחילה מעכשיו. אני נגמלת מאלכוהול ואני הולכת לבית ספר." אמרתי. אד נראה חשדן מעט אבל הנהן.
"אוקי." הוא אמר.
לקחתי את התיק שלי ויצאתי חזרה לסלון. שנייה לפני שיצאתי מהדירה נעצרתי.
"אגב, אני ואדריאן זוג." אמרתי וברחתי משם. ירדתי חזרה למטה אל אדריאן שחיכה לי.
"איך ניידע את חברינו על ההחלטה שלנו?" הוא שאל.
"אני לא יודעת. אנחנו חייבים ליידע אותם? בוא פשוט ניתן להם לגלות לבד." אמרתי. הוא הנהן והתחלנו ללכת לבית הספר.
בשער הופתעתי לראות את אח שלי. מייק עמד בשער עם התיק על גבו. הוא נראה עייף נורא.
"ניקול, אנחנו יכולים להחליף מילה?" הוא שאל.
הנהנתי לאדריאן והוא נכנס פנימה.
"אני מחכה לך בכיתה." הוא אמר ונעלם.
"ניקול… אני חייב להגיד לך משהו." התחיל מייק, אבל אני ישר גלגלתי עיניים וקטעתי אותו.
"אם אלו עוד איומים של אבא אז אפילו אל תדבר. אני יודעת כמה אתם שונאים אותי. "אמרתי.
"לא… זה לא זה. ניקול, זה חשוב נורא." הוא אמר אבל אני כבר התקדמתי הרחק משם.
"לא אכפת לי. אני לא רוצה שום קשר איתכם." אמרתי והלכתי לכיתה.
במחשבה לאחור אני לא יודעת למה אמרתי את מה שאמרתי, זה היה מגעיל מצדי. אולי הוא באמת רצה להגיד לי משהו?
החלטתי להוסיף לרשימת הדברים שאני חייבת לעשות ביקור בבית של אבא.
אני ממילא צריכה לראות שהאחים הקטנים שלי בסדר.
אבל בינתיים…. יש לי את אדריאן ואת כל היום לבלות איתו. אז אני לא צריכה לחשוב על הבעיות שלי כרגע.
ניגשתי לאדריאן שישב בקצה הכיתה, התיישבתי עליו ונישקתי אותו.
"מה הוא רצה?" הוא שאל תוך כדי נשיקה.
"לא יודעת. לא הנחתי לו לדבר." אמרתי, אדריאן חייך לעצמו והמשכנו להתנשק.
ובאותו הרגע לא היה לי אכפת מכלום.

אחרי בית הספר נפרדתי מאדריאן והלכתי לתחנת המשטרה כדי לסגור את הפינה עם הכומר.
הגעתי לתחנת המשטרה שבה השלמתי עם אבא שלי בפעם האחרונה והתיישבתי באותו חדר המתנה שבו הוא פגש אותי.
החדר האפרורי, עם המנורה האחת שבקושי האירה את המקום והחלונות הסגורים. הקירות היו מלאים בסדקים שנוצרו בעקבות חדירת מים. בקצה החדר, ליד הקיר, עמד דלי ואליו טפטפו בקצב קבוע טיפות מהתקרה. ליד הדלי היה דלפק מעץ ומאחוריו ישב שוטר במדים.
"היי, אני ניקול ואני יודעת איפה נמצא הכומר שניסיתם לעצור לפני כמה זמן…" אמרתי לשוטר בדלפק.
"אני לא בקיא בכל הדברים שקורים פה בתחנה, ילדה. אני אקרא לשוטר אחר … חכי דקה." הוא אמר ונעלם מאחורי דלת מתכת אפורה. אחרי שנייה הוא חזר עם עוד שוטר שנראה בדיוק כמוהו.
כרס, שפם, כובע שוטר, מדים, דונאטס ביד.
הוא סיים את הדונאטס בשני ביסים וניגב את פיו.
"היי, אני ניקול… יש לי מידע לגבי המיקום של הכומר שניסיתם לעצור לפני לא הרבה זמן." אמרתי.
"הכומר שהתעלל בבנות?" הוא שאל.
"כן… אותו הכומר." אמרתי.
"אז חכי פה. אני מארגן יחידה ואנחנו נוסעים לעצור את הנבל." אמר השוטר, הוא נכנס חזרה לתוך החדר.
כעבור שלוש דקות הייתה יחידה של שישה שוטרים שנראו העתקים זהים אחד של השני פרט לאחד שהשפם שלו היה לבן ושיערו כבר האפיר. נכנסנו כולנו לתוך ניידת משטרה ואמרתי להם לנסוע לכנסייה.
כשהגענו לכנסייה הובלתי אותם במעלה המדרגות, הופתעתי שהם לא מצאו את המקום בעצמם.
"צא החוצה, צא החוצה בידיים מורמות בלי נשק אנחנו מקיפים אותך!" צעקו השוטרים אל הדלת שבמעלה המדרגות וכיוונו אליה רובים.
ברגע שהכומר יצא הם הקיפו אותו והפילו אותו לקרקע. הכומר נכנע מהר.
"טוב, אני כבר נכנעתי! לא חייבים להכאיב לי!" הוא צרח. הם אזקו אותו והודו לי על העזרה.
כשהובילו אותו לניידת הוא נעץ בי מבט מלא שנאה.
"את הבטחתי, זונה. את הבטחתי ועכשיו תשלמי. אני מקלל אותך, אני מקלל אותך ושאלוהים יפגע בך ויקח כל אדם יקר לך!" הוא צעק, הוא נדחף לתוך הניידת והם נסעו משם.
החלטתי לא לחכות יותר מידי ולסיים עם כל העסקים שלי כבר היום. החלטתי ללכת לבקר את לורה.
לקח לי רבע שעה להיזכר מה שם בית הכלא. אבל ברגע שנזכרתי ישר התחלתי לרוץ.
לא חשבתי לקחת אוטובוס אפילו שהכלא היה מחוץ לעיר. רצתי במשך שעה.
זה נתן לי זמן לנקות את הראש, הייתי אסירת תודה על השעה הזו.
בסופו של דבר הנוף הפך לירוק ופתוח. רצתי בקצה הכביש במשך עוד רבע שעה עד שראיתי את הכלא.
עצרתי מולו, מתנשפת.
הנה הוא. בית כלא אחווה.
איזה שם מבחיל למקום כל כך נוראי. רק מלראות את השלט עם השם רציתי להקיא.
לקחתי לעצמי חמש דקות להירגע ואז צעדתי פנימה.
חדר ההמתנה היה דומה בצורה מפחידה לתחנת המשטרה. גם שם היה דלפק, אבל הכיסאות היו מפלסטיק.
ניגשתי אל הדלפק.
"אני פה כדי לדבר עם לורה…" אמרתי לאישה מאחורי הדלפק, היא הרימה את ראשה והביטה בי בשעמום.
"יש לנו פה הרבה לורות, איזו לורה את רוצה? שם משפחה, מתוקה." היא אמרה.
"אבל אני לא יודעת… תוכלי לקרוא לכל הלורות? כמה לורות יש?" שאלתי.
"אממ… סליחה, טעות. יש רק לורה אחת. לקרוא לה?" שאלה האישה.
"אני אשמח."
"ומי את?" היא שאלה.
"אני ניקול. אני חברה טובה של לורה, למען האמת." אמרתי.
"טוב. אני אקרא לה עכשיו." היא אמרה והלכה משם, נעלמה מאחורי דלת עץ ירוקה דהויה.
אחרי שנייה היא חזרה עם לורה. חייכתי אליה בקושי.
"היי-" האישה קטעה אותי.
"לא מדברים פה. בואי אחרי." היא אמרה. היא הובילה את שנינו לחדר עם מאוורר עלוב, שולחן ושני כיסאות פלסטיק והושיבה אותנו משני צידיו. היא נעמדה ליד הדלת לשמור עלינו.
"היי." אמרתי שוב.
"היי. למה באת?" שאלה לורה. היא נראתה עייפה ורזה מהרגיל אבל לא כועסת.
"כי אני הרגשתי רע שנכנסת בגללי לכלא… לא הצלחתי לפני זה לבוא והרגשתי ממש רע עם עצמי. עכשיו באתי. את בסדר פה? אני מנסה להוציא אותך אבל זה לא קל." אמרתי.
"אל תנסי אפילו להוציא אותי. את לא תצליחי. יש לי רק שנה לשבת פה, זה לא הרבה." היא אמרה, היא נראתה שלווה ורגועה. לא הבנתי איך היא יכולה להתנהג ככה כשהיא יושבת בכלא בגללי. ציפיתי שהיא תכעס עלי אבל גם את זה היא לא עשתה.
"אהה… טוב." אמרתי.
"אני יכולה לבקש ממך טובה?" היא שאלה.
"אוקי…" מלמלתי, "תבקשי הכל. אני אתן לך כל דבר כדי לפצות על ההתנהגות שלי."
"תתרחקי מהמקום הזה. תשכחי ממני. תנסי להתגבר ולשכוח ממני, תעברי הלאה." היא אמרה.
"אני מנסה… יש לי חבר ועבודה טובה… ואני הפסקתי לשתות." אמרתי. זה היה שקר קטן אבל כשראיתי איך הוקל לה לא היה לי אכפת.
"אני ממש שמחה. רק תמשיכי הלאה. תעזבי אותי, אני כבר אסתדר פה." היא אמרה.
"אוקי…" האישה ששמרה עלינו ניגשה והקימה אותה, "זמן ללכת." היא אמרה.
"אני חייבת ללכת. תבטיחי לי שלא תשתי יותר, שתשקמי את היחסים עם אבא שלך ושתהיה ילדה טובה." אמרה לורה לפני שהוציאו אותה משם.
"אהה…."
"תבטיחי לי!" היא צעקה בייאוש.
"מבטיחה!" צעקתי בחזרה, קיוויתי שהיא שמעה אותי. הדלת נטרקה מאחוריה.
נותרתי לבדי.
לא ראיתי טעם להישאר שם, אז קמתי והלכתי. הפעם חזרתי לעיר ברגל. כשהגעתי לבית של אד הרגליים שלי כבר כאבו נורא.
"איפה היית עכשיו?" אד שוב ישב בסלון.
"טיפלתי בשני עניינים. בכומר ובלורה. שניהם סגורים ואני לא צריכה לחשוב עליהם יותר." אמרתי.
"באמת? את בטוחה שזה מה שעשית? לא טיילת לך בחדר של אדריאן עוד פעם?" הוא שאל.
"מה?! אד, זה ממש לא נחמד מה שאתה עושה." אמרתי.
"לא, זה ממש לא נחמד מה שאת עושה. את באה לגור אצלי בבית ואז פשוט… הופכת להיות חברה של מישהו אחר." אמר אד.
"אם אתה רוצה שאני אהיה חברה שלך…"
"הניסוח שלך כבר הורס הכל. 'אם אתה רוצה שאני אהיה החברה שלך אני יכולה להיות החברה שלך'. נו באמת, את חושבת שזה מעודד אותי שאת מתייחסת אלי ככה? שאת לוקחת אותי כאילו צריך לנחם אותי?" שאל אד.
"שתדעי לך שאני ממש לא צריך ניחומים, כי יש לי כבר חברה חדשה." הוא אמר.
"אז אני ממש שמחה בשבילך. מי החברה הזו?" שאלתי אותו, אד התחיל להזיע.
"כשהיא תחזור מהעבודה אני אראה לך אותה. היא פשוט עובדת כל הזמן והיא ממש עסוקה אז זה יכול לקחת כמה שבועות…" הוא מלמל.
"הבנתי. איך קוראים לחברה שלך?" שאלתי.
"טניה!" הוא אמר מהר מידי, הנהנתי.
"אז תמסור לטניה שאני ממש רוצה לפגוש אותה בהקדם האפשרי ואני הולכת לישון. היה לי יום מעייף היום." אמרתי והלכתי לחדר של אזמרלדה, הלילה אני אשן איתה.
נרדמתי מיד.