פיסת נייר
"תקשיבי" הוא התחיל להגיד, אך לפתע נעצר, ולא אמר עוד דבר.
הוא פשוט ישב שם והביט באותה פיסת נייר, לא בטוח מה לעשות עם עצמו.
"אני אעשה את זה קל יותר בשבילך" אני אומרת, משום שידעתי מה הוא רוצה להגיד,
ומשום שידעתי מהי פיסת הנייר בידו.
התקרבתי אליו, והתיישבתי.
הוא נתן לי את פיסת הנייר, כמו ילד הנותן מתנה לאמו.
הוא נראה כול-כך מרוצה כאשר הראה לי שחתיכת הנייר עדיין נראית כמו ביום בו נתתי לו אותה.
אבל הוא ידע שהיא לא תישאר כך לעוד זמן רב.
"שנינו ידענו שכאשר היום יגיע, לא תוכל לעשות זאת" אני אומרת לא בדיוק אליו, אלא יותר אל האוויר, אל הלילה העוטף אותנו.
"אני מצטער" הוא מלמל, והרכין את ראשו, וכול אותה שמחה ילדותית הפכה לעצב.
"אל תדאג, אני לא כועסת" אני אומרת ומלטפת קלות את שערו.
אני לא יודעת איך הגענו למצב הזה, הוא תמיד היה החזק מבינינו,
אך נראה כי הצורך להשמיד את פיסת הנייר הזו, למחוק הבטחה ששני ילדים הבטיחו לפני זמן רב, נראה כי זה פשוט הורג אותו מעט עם כול שנייה שעוברת.
וידעתי שככול שזה יסתיים מהר יותר, כך יהיה טוב יותר.
אז לקחתי את הלב הזעיר שצויר על הדף, וקרעתי אותו לחתיכות, יחד עם ליבי האמיתי.
תגובות (4)
יפהפייה!
ריגשת אותי.
מרגש!
פשוט מקסים
אווווווווו חמוד!
אהבתי את האנלוגיה, הלב המצוייר נקרע יחד עם הלב האמיתי – שורה חזקה.
דירגתי 5! 3>