אסור לי

מי שטורח כבר להיכנס ולראות אם הסיפור הזה שווה משהו, שירד בסוף ל"רציתי להוסיף" תודה ולילה טוב :)

אסור לי. אסור לי. אסור לי. זה מה שאני ממשיכה לומר לעצמי.
אסור לי לנסות להרוג את עצמי. אסור לי להתאבד. אסור לי לסיים את חיי האומללים. אסור לי להפסיק לנסות לחיות. אסור לגרום כאב לאחרים, אסור לי.
"אבל אני לא יכולה יותר!" אני בוכה לאמא.
"זה קשה מידי! אני לא רוצה להיות אסירה!" בכיתי על כתפה.
"בקרוב הם יעזבו. הם ייקחו מה שהם רוצים וילכו" ניחמה אמא.
זה אף פעם לא עזר. הם היו בביתנו כבר כמה שבועות.
לא עזבו.
נאלצנו ללכת לבית הספר עם התחושה הרעה הזאת, שליוותה אותנו כול היום.
התחושה שהם צופים בנו.
בכול צעד שלנו, מילה. הפרטיות שלנו הלכה לעזאזל.
החופש שלנו נקרע מידינו התמימות.
מה עשינו שזה מגיע לנו?
זה הכול בגלל אמא. היא הייתה חייבת להלוות כסף מהאנשים הלא נכונים.
"אבל כולם עושים טעויות, זה מה שעושה אותנו בני אדם" אמר אחי התאום.
"אבל למה זה צריך לבוא על חשבוננו?" שאלתי אותו.
"שהיא תיענש!" כעסתי.
"את לא באמת מתכוונת לזה" אמר.
לא הבנתי.
למה שאני לא אתכוון לזה?
הרי כול המצב העגום הזה באשמתה.
חוסר החשיבה על ההשלכות של מעשיה שמשפיעים על כולנו.
זה לא פייר, זה לא הוגן.
זה לא מגיע לנו!
נשארה לי צלקת, אחת לכול החיים.
זה למה גמרתי אותם.
כדי שלא תהייה לי צלקת. שלא יראו שגם לי יש חלקים מכוערים.
שאני לא טהורה וטובה.
לא רציתי שיראו אותי באור אחר משראו אותי עד היום.
אסור היה לי לומר משהו לא נכון.
אסור היה לי להיפגש עם חברות.
נפרדתי מהחבר שלי, אהבתי אותו יותר מאת חיי שלי.
אבל אהבתי גם את משפחתי, ולכן היחסים נגמרו בטרם עת…
אסרו עלי דברים רבים.
יותר מידי.
ולכן, גמרתי את חיי.