הסוד של מלסיה -פרק שלושים חלק ב' (אחרון)

"נסיכי! בבקשה, נסה לא לזוז יותר מידי אחרת תידקר!" פנה אליי בקול לחוץ אחד מתופרי הממלכה. האיש הבריש את חולצתי הלבנה ותלה את הגלימה הארוכה על כתפיי, כורך את הבד השחור סביבה בעוד תופר אחר רוקם עיטורים בחוט זהוב על גבי הבד האדום.
"זהו וודאי אחד הימים המאושרים בחייך." אמר והביט בי בגאווה, כאילו הוא מביט בבנו הבכור. "אני זוכר את הפעם ההיא כשאני התחתנתי; האישה תמיד מאושרת ואתה תמיד נהנה, עד שאתה עושה טעות קטנה ומעצבן אותה, אוהו מה אז…" הוא סיפר ואנחנו התחלנו לצחוק. דפיקה בדלת נשמעה ואנחנו מיהרנו להרגיע את צחוקנו. "משרת המלכה!" צעק השומר מבחוץ. "הכנס אותו." הורתי וצפיתי ברורי כשנכנס אל החדר. הוא השתחווה קלות וניגש אלי כשהוא מחזיק בשתי ידיו את חרבי. לקחתי אותה מידיו ושלפתי את החרב, מביט בלהב בחד ביראה. חרשי הממלכה השחיזו אותה והבריקו את הנדן הכהה. עיטורים כסופים קישטו את הקצה וכת החרב שונה לפיתולים יפהפיים ממתכת כסופה דקה.
"העיצוב מותאם לך אישית. המלכה עצמה ניגשה אל החרשים ומסרה את הפרטים." היא היתה קלילה כמו שאני זוכר.
"היא יפהפייה רורי, אני לא-"
"אל תגיד את זה אדוני. היא מתאימה לך והיא מתנה מכל משרתי הארמון והשומרים." הוא אמר.
"אם כך, אקח אותה, אך בתנאי אחד. אני רוצה שאתה תקבל אותה לאחר ימי." נשמתו נעתקה והוא הביט בי בחרדה. "איך אוכל לקחת ממך את חרבך, הרי שהיא חרב מלך וגיבור ואני לא יותר ממשרת המלכה." הוא גמגם ועיניו שבו שוב ושוב אל פינות החדר, התקרה, הרצפה, רק לא להביט בי.
"אם כך, איני רוצה אותה." התקרבתי אל החלון הרחב. כמו שחשבתי הוא מיהר וחסם את דרכי. "בבקשה, זו מתנתי אלייך כמלכך החדש." אמרתי והנחתי את ידי על כתפו. "אתה מעז לסרב לי?" הוא נענע את ראשו בסירוב. "טוב. עכשיו עזור לי לחגור אותה." הוא מיהר אל השידה הקטנה והרים משם את חגורת העור, כורך אותה במיומנות סביב מותניי ומהדק את הקשר המחבר את נדן החרב.
הבטתי בו בעודו מתרומם, שערו השחור החלק סתור לכל עבר. צבע עיניו הרכות היה מעומעם מרוב עבודתו. "האם יש לך אישה, רורי?" הוא נאנק. "מ-מה?"
"שאלתי, האם יש לך אישה? חברה, אם תרצה לומר זאת כך; מישהי בביתך כשאתה חוזר?" תמיד תהיתי על חייכם של המשרתים העובדים בארמון. אני יודע שכמה מהם גרים בבתים נפרדים מחדרי הארמון, אך מעולם לא עלה בדעתי שאולי הם אינם יוצאים מין הארמון.
הוא הביט בידיו. "לא אדוני. בתור המשרת האישי של המלכה אני צמוד לחדרה רוב הזמן. אתה וודאי יודע כמה רכלניות הן המשרתות בחצר. היא אינה סומכת עליהן שיסתירו דברים מסוימים מאנשים מסוימים." זיהיתי את הזהירות הרבה שבה הוא דיבר. הוא היה איש סודה של המלכה, עכשיו זה הגיוני. "אך מעולם לא חשבת שאולי המלכה תרשה זאת? אני בטוח שאם תבקש ממנה שברצונך למצוא נישואים מתאימים היא תסכים לעזור-"
"הו לא אדוני! זה נחמד מאוד מצידך, אך אני רק משרת פשוט. החוקים כאן שונים מפאנדום." הבטתי בו בעצב רב. לא הייתי רוצה שמשרתי הארמון בביתי יהיו ככה.
"דבר נוסף אדוני, המלך ביקש לראותך לאחר המדידות. הוא אמר שיש לו משהו שהוא רוצה למסור לך." הנהנתי בראשי בתודה. "תאמר לו שאני אפגוש אותו בחדרו." הוא קד ויצא מהחדר. התופר סיים את עבודתו והחווה בידו אל המראה. החזות שהבגדים העניקו לי היתה כל כך שונה מבדרך כלל, שלרגע לא זיהיתי את עצמי. הדמות במראה היתה גבוה ובעלת תווי פנים מלכותיים, והגלימה אכן הלמה אותה מאוד, כמו שאמרו כולם.
הודתי להם והלכתי אחרי אחד השומרים אל חדרו של המלך. "היכנס!" נכנסתי בשקט וקדתי קלות.
"רצית אותי?" הוא הורה לי להתיישב לפניו. "אתה וודאי יודע שזהו יום מיוחד לכולנו, במיוחד לגווין. היא היורשת היחידה של הממלכה ולאבד אותה יביא אסון על כולנו ובעיקר על אמה, שעדיין מאשימה את עצמה מכיוון שהיא אינה יכולה להוליד יותר." הוא השתהה מעט בדבריו ואז הביט בי והמבט שלו היה מלא בכבוד ורחמים ואומץ. "אני רוצה להגיד לך שהממלכה חייבת לך לעד, ואתה אכן תיכתב בספר הימים שלה." נזכרתי במה שאחד השומרים על הכס אמרו פעם. לא כל אדם שעשה טוב למלך נכתב, רק המיוחדים והחשובים ביותר. אני וודאי מיוחד מאוד אם הוא מכניס אותי, ואני עוד נסיך של הממלכה השכנה. "זהו כבוד גדול בשבילי, מלכי. אני מקווה לא לאכזב אותך." הוא אחז בידי בשקט כאילו רק המחווה מספיקה כדי להעביר את כל מחשבותיו וכאבו, והיא אכן הספיקה.
ויליאם הכניס את ידו אל המגירה העליונה ושלף משם קופסא קטנה. "ובאשר לסיבה הנוספת שלשמה קראתי לך," הוא אמר ופתח את הקופסא, מציג לי את תוכנה. "אני מעניק לך את תואר הכבוד של הממלכה. אני יודע שלא תוכל לשאת אותו הרבה-" הוא הוסיף כשעמדתי לפצות את פי כדי להתנגד. "-אך אני רוצה שתקבל אותו. אני אישית אדאג לכך שאביך יקבל אותו לאחר…" הוא לא סיים.
לזמן מה איש לא דיבר. זה היה כאילו כל אחד מאיתנו היה זקוק לשקט הזה כדי להירגע ולארגן את המחשבות בראש.
"אני מודה לך על שהיית טוב כלפיה עד עכשיו." הוא אמר וכשהרמתי את עיניי לעברו ראיתי את הדמעות נוצצות בעיניו. קמתי ממקומי. "אני אלך עכשיו מלכי, יש עוד כמה סידורים שאני צריך לעשות לפני החתונה היום." הסתובבתי ומיהרתי לצאת מהחדר.
מלך לעולם לא בוכה לפני איש חוץ מאשתו, כך אבא תמיד אמר לי כשהיה מלמד אותי איך לנהוג. אני לא הייתי אשתו, כך שלא היתה סיבה שבגללה אזכה לראות את המלך בוכה, חשבתי בעודי עושה את דרכי אל חדרי.