—-אם אעלם?—- פרק ראשון, חסרי דאגות – מוארך ומשופר!:)

אני פותחת עיניים באיטיות, לא רוצה לקום.
"דניאל! קומי כבר!" דודה אנבל צועקת מהמטבח. "אם תאחרי זו לא אשמתי!" אני קמה באי רצון מהמיטה, בקושי פותחת את העיניים מרוב עייפות והולכת לחדר האמבטיה הגדול. אני מתארגנת והולכת למטבח. הכל בבית הגדול הזה לא מוכר לי, אני רגילה לבית הקטן והחמים בשכונה הקטנה שהייתי גרה בה עם ההורים שלי. ייקחו לי כמה ימים להתרגל, בכל זאת, אני כאן רק יומיים.

"בוקר טוב" אני אומרת לאנבל. "בוקר טוב" היא עונה לי במהירות בדרך החוצה, מלאת מרץ ומטופחת כרגיל. אנבל היא מעצבת אופנה, דיי מצליחה לפי העיתונים, אבל בשבילי היא האחות המוצלחת של אמא, שאף פעם לא תיראה עייפה או לא מטופחת. אני לוקחת תפוח מצלחת הפירות שעל השולחן, אוכלת אותו ומתבוננת בשעון. אני אמורה לצאת להסעה עוד שתי דקות… אני זורקת את שארית התפוח לפח המיועד לקומפוסט, אחרי שאני מאתרת אותו מבין הפחים השונים. אני נועלת נעליים, לוקחת את התיק השחור שלי, בלונים ואת העוגה העגולה המצופה בבצק סוכר ומעוצבת בקצפת, שבאמצע כתוב; 'מזל טוב!' שהכנתי ערב קודם למייקל, ויוצאת לתחנה.

האוטובוס עוצר ואני עולה במהירות. הנסיעה עוברת מהר, וכשאני יורדת אני מתחילה ללכת לכיוון הכיתה, מחכה לראות כבר את מייקל. אני נכנסת לכיתה ומתאכזבת לראות שהוא עדיין לא הגיע. אני שמה את העוגה והבלונים על השולחן שלו ויוצאת החוצה.

ואז אני רואה אותו. הולך לכיווני, התיק שלו תלוי על כתף אחת, השיער השחור חלק שלו נופל על העיניים המהפנטות, והחיוך המיוחד הזה שלו שוב עולה לו על הפנים, שהבעת אושר עולה עליהן למראי. אני כל כך שמחה לראות אותו, הבטן שלי מתחילה להתהפך בהתרגשות ואני הולכת אליו במהירות. אני מתקרבת אליו, ידי נכרכת סביב עורפו ואני מושכת אותו לנשיקה ארוכה, שמרגיעה את ביטני בתחושת ביטחון ושייכות. הוא שומט את התיק, ידיו עוטפות את מותניי, וכשבסוף אנחנו מתנתקים, אני אומרת לו בחיוך; "בוקר טוב, נער יומולדת"
"בוקר טוב, נערה של נער היומולדת" הוא עונה לי, ושוב מנשק אותי נשיקה סוחפת. הצלצול נשמע, ואנחנו הולכים מחובקים לכיתה, חסרי דאגות.