—-אם אעלם?—- פרק ראשון, חסרי דאגות

אני פותחת עיניים באיטיות, לא רוצה לקום.
"דניאל! קומי כבר!" דודה אנבל צועקת מהמטבח. "אם תאחרי זה לא אשמתי!" אני קמה באיטיות והולכת לחדר האמבטיה. אני מתארגנת מהר והולכת למטבח.
"בוקר טוב" אני אומרת לה. "בוקר טוב" היא עונה לי בדרך החוצה, לעבודה.
אני מסתכלת על השעון, אני אמורה לצאת להסעה עוד שתי דקות… אני נועלת נעליים, לוקחת תיק, בלונים ואת העוגה שהכנתי ערב קודם למייקל ויוצאת לתחנה.
האוטובוס עוצר ואני עולה במהירות. הנסיעה עוברת מהר, וכשאני יורדת אני מתחילה ללכת לכיוון הכיתה, מחכה לראות כבר את מייקל. אני נכנסת לכיתה ומתאכזבת לראות שהוא עדיין לא הגיע. אני שמה את העוגה והבלונים על השולחן שלו ויוצאת החוצה.
ואז אני רואה אותו, הולך לכיווני, התיק שלו תלוי על כתף אחת, השיער השחור חלק שלו נופל על העיניים, והחיוך המיוחד הזה שלו שוב עולה לו על הפנים, והבטן שלי מתחילה להתהפך. אני מתקרבת אליו, ידי נכרכת סביב עורפו ואני מושכת אותו לנשיקה ארוכה. "בוקר טוב, נער יומולדת" אני אומרת לו בחיוך. "בוקר טוב נערה של נער היומולדת" הוא אומר לי, ושוב מנשק אותי.
אנחנו הולכים מחובקים לכיתה, חסרי דאגות.