דרקונים ואבני החיים. פרק 2

נפלנו לאנשהו.
סליחה, אני לילי אבל בואו נמשיך, אוקי?
הרגשתי איך הדם ממלא את פי אבל זו היתה תחושה, אבל בעצם ירד לי דם מהברך.
אני קמתי, ראשונה. כולם סביבי היו מעולפים ושכבו על העלים היבשים והענפים, סתיו…
אבל כשהינו בבית הספר היה קיץ!
חשבתי שאולי אנחנו במחנה אבל מיד הבנתי שזה מטופש.
בחנתי את כולם במבט מעוניין, לא רציתי להאיר אותם. בחנתי את לורה הגוטית, היא יפה, ואז את הילדה בעלת השער האדום. "אה!!!" צרחתי ומיהרתי להעיר את כולם. הילדה הזאת שכבה ללא תזוזה וכמעת לא נשמה. הזרוע הימנית שלה היתה מלאה בשריטות והקרסול… מעוקם לגמרי. עייניה היו פקוחות אבל לא היו בהן עישונים. קרעתי ברך לידה והתחלתי לבכות, היתי הרוסה. קודם היה הריתוק ופיספוס הטיול ואז הגענו לכאן והיא… זה לא הוגן.
הרגשתי יד נעימה על כתפי וראיתי את אלין ג'יין ולורה מחבקות אותי. ליאו ניגש במהירות לנערה וחיטא את הפצעים שלה ואז ישר לה את הרגל. "יש לה דופק היא תחייה." אמר. "אל תדאגו אני כבר מכין קבר." וחייך, אני רק הרבצתי לו וחיבקתי את הנערה החיוורת. "מי ידע שהיא יכלה להחוויר יותר ממה שהיא היתה עד עכשיו." אמר ליאו והפעם אלין התפוצצה מצחוק ואנה הקרצייה ניסתה להתחיל איתו, הוא דחף אותה.
מייקל וטים ניגשו בנתיים רועדים עלינו. "ליאו אין זמן… אנחנו לא יודעים איפה אנחנו וזה כבר נורא!" אמר טים ומייק גיחך ופנה לעברינו. "לא נורא." אמר וניסה להראות ביטחוני.
אנחנו זחלנו אחורה, גוררים את הנערה בעלת השער האדום גם. "מ… מייקל." אמרתי והצבעתי מאחוריו ורעדתי כל כולי, היה שם דרקון! מייקל התבונן מאחוריו בזהירות. "אמא." אמר והתעלף. אנה התפוצצה מצחוק ואני התחלתי לברוח. זה היה אגואיסטי.
רצתי המון זמן ויצא שאני וטים וגם אלין היינו יחד וכל השער קילומטר מאחורינו.
–
היי, אני ליאו והפעם תורי להמשיך למרות שלילי כמעת הרגה אותי מרוב מכות.
אני, ג'יין, הנערה עם השער האדום, מייקל וזהו. רק אנחנו.
נפלתי על גבי וכיסיתי עניים נראתי בטוח כמו קיפוד יחד עם כל הענפים שנידבקו לגבי המיוזע.
לבסוף קמתי ונזקרתי ששכחתי להזכיר את אנה אבל היא לא היתה בשום מקום, הקרצייה בעלת הפיגור הזאת!
ניערתי את העלים והענפים ממני וניגשתי למייקל הרועד וגררתי אותו ליד הנערה עם השער האדום (נמאס לי להגיד את זה! אני אקרא לה פשוט דם עד שאדע את השם שלה).
ג'יין היתה על הרגליים."הוא עף כמה דקות לפני שקמת." היא הסתובבה אלי."כמעת בלי רעש!" אני הייתי עייף אבל ניסיתי להצחיק."ממש, אפילו פילים מעופפיל לא יכולים ככה." אמרתי ונשכבתי על העלים כי גופי צרח לישון, וכי כשהגענו היתה השעה בערך שש ועכשיו שבע או שמונה. " אני יושן." החרזתי עדיין פוחד וסידרתי את השמיכה שהבעתי לטיול שלא היהוהתכסתי בשמחה, לא לפני שנתתי כזאת גם לדם הזאת כי היא לא היתה בשיכבה שלנו.
ג'יין נשכבה ליידי."אני פוחדת." היא אמרה ." אכפת לך ש-"
"לא" אמרתי כי אני גם פחדתי.
" מחר יום חדש…" היא אמרה ושעמתי שמץ של תקווה בקולה.