דרקונים ואבני החיים. פרק 1

שם הפרק: "מי ידע שניסים קורים?"
היי, אלין מדברת.
טוב, אז אני התחיל לספר ואז כל אחד ממי שהיה איתנו שם, בתורו…
הכל התחיל כאשר התעוררתי מחלומות הבלהות שלי, כן זה רדף אותי שבוע לפני המקרה.
בעניי היו דמעות וכברתי את ראשי בכרית, החלומות העציבו אותי. המצלמה שלי, מצלמה חדשה בצבע צהוב, נחה על יד הכרית. הבגדים שלי היו גם כן על יד הכרית, ג'ינס משופשף יפה וחולצת טריקו צבעונית שאני אהבתי במיוחד.
לבסוף התאוששתי והתחלתי להתלבש, כשהמיטה חורקת בקצב מפחיד.
לבשתי את הג'ינס במהירות ואת חולצת הטריקו ונעלי הספורט ולקחתי את תיק הטיול שלי.
היום היה טיול מחנה ולכן לכחתי גם שמיחה וכרית, וזה היה מזל, וגם את תיק האוכל שלי שבו היה חתיכת לחם בלי כלום וכמה עוגיות ג'ינג'ר. "אבא! למה אתה נותן לי שוב את… הלחם הזה?" שאלתי בגועל בפעם הראשונה בחיי. אבא לא ענה והבנתי שהוא ישן. "סליחה,אבא." לחשתי למי שזה לא יהיה.
קמתי סוף סוף מהמיטה מוכנה ליציאה , אבל בעצם לא, ורשמתי לו'ז (לוח זמנים) לא ידעתי למה:
8:00 טיול, אחריו ריתוק…
"ריתוק?" שאלתי את עצמי ונזכרתי איך צילמתי את המורה מנשקת את שרת בית הספר, בטעות. טוב, חשבתי אז לעצמי. היא הרי אמרה לי שיהיה ריתוק אבל בטח אחרי הטיול…
יצאתי, לא המשכתי את לוח הזמנים שהתחלתי.
באותו היום בדרכי לבית ספר לא חשבתי שהכל עומד להשתנות… אולי לנצח.
כשהגעתי רוב הכיתה עמדה ליד האוטובוס שנצבע בצבעי כתום,אדום. "אלין?! מה את עושה כאן יש לך ריתוק!" אמר המורה שהתלווה לטיול. "מה? אבל חשבתי שאחרי," הדגשתי את האחרי. "הטיול." המורה הסביר לי שהמורה החליטה להחמיר את העונש ואני הלכתי חסרת עונים לחדר הספרות, שם יגישו לי עבודה.
–
שם חיכתה לי הפתעה, כשעניי קרועות לרווחה שמתי לב שהכיתה כמעת מלאה.
ראיתי את ג'יין ואת לילי ואפילו את ליאו וטים וכולם מהכיתה המקבילה.
לילי נופפה לי בידה וענייה הכחולות נצצו. "אלין." אמרה בחיוך ונופפה מצד לצד בראשה וקווצות השער הבלונדיני שלה תופפו על גבה ללא רעש.
"כן." אמרתי וקראתי את המשימה: לכתוב סיפור קצר.
התיישבתי לידה והתבוננתי באנשים סביבי. חוץ מאיתנו, בקצה הכיתה ישבה, ילדה בעלת שער אדום שנראה לי שמחליף צבעים (וזה באמת קרה.) ענייה האפורות הכחולות ננעצו בג'יין ואז בי.
היא היתה רזה, רזה מידי. גופה היה כמעת לבן. היא היתה יפיפיה.
חוץ ממנה ישבו עוד שתי בנות, חוץ מטים וליאו היו רק בנות, נדמה לי שלאחת מהן קראו אנה, קרצייה אמיתית. השניה היתה גוטית בעלת גוף חיוור, אבל לא כמו אצל הילדה בעלת השער האדום, ושערה שחור בגדייה היו דומים לי חוץ מהחולצה שהיתה שחורה. "אני לורה." היא אמרה לי סתם כך והניחה את ראשה בעצב על השולחן. "היא היתה פעם החברה שלי." לחש לי טים וקרץ בעניו החומות. "אהה." אמרתי בסתמיות והתחלתי לכתוב את הספר.
ג'יין קמה והניחה את העבודה שגמרה על שולחן המורה, שבנתיים לא היתה שם, ואמרה שהיא הולכת לשירותים, לסדר את האיפור שאמא שלה הכריחה אותה לשים.
בנתיים גם הילדה בעלת השער האדום שיימה ואז יצאה מהחדר. רק עכשיו שמתי לב שהיא לבשה שמלה בצבע תכלת, רטרו.
התבוננתי סביבי דקה ואז התחלתי לעבוד במרץ ואפילו סיימתי לפני ליאו. "אלין, את שומעת את הבכי והצרחות?" שאל ליאו וקם יחד עם התיק. קמתי גם אני וכל מי שהיה בכיתה. "כן!" אמרתי ואלה שהיו צריכים להיות בטיול לקחו את התיקים, המורה חייבה להביא כל אחד תרופה ואולי מישהו זקוק לה עכשיו.
הלכנו לשירותים, משם נבעו הקולות והבכי, ברגע שניכנסו דרך הדלתותו המסריחות פערנו פיות. מייקל, ילד בן 17, ג'יין והילדה בעלת השער האדום החזיקו במשהו שממנו יצאו מים בזרם חזק מאוד. "מה קורה כאן?!" צווחה אנה. כולנו ניגשנו אל מה שהחזיקה ג'יין וכולנו התחלנו להתרטב, מזל שתיקינו היו חסינים ממים. "מה את מחזיקה?" שאלה לילי ולורה הגוטית יחד. "זה… זה ספר!" התייפכה ג'יין. כולנו התחלנו להחזיק גם בו ולנסות לסתום את המים. ליאו אמר:" זה בלתי אפשרי! מישהו לחייב לחסום בגופו." ובלי לחכות לתשובה זינק על הספר ו… נעלם. "ליאו!" צווחה הילדה בעלת השער האדום וקפצה אחריו על הספר ואז גם כולנו.

המשך יבוא…