המכשפה והצייד – פרק 3

לקס עמד לצידה של פרי בחדר השינה שלהם. הוא בחן את התליון שהוציאה מתוך המגף שלה. "מצאתי את זה על אחת הגופות של המכשפות," אמרה. "הראיתי את זה ללורן והוא אמר לי להראות את זה לראש הצוות שלי, לך."
לקס סיבב אותו באצבעותיו ובחן כל פרט בו. את אבני הספיר והאזמרג שלו. את צורת השמש שלו. שמש קפואה, כך הוא נראה לדעתו של לקס, כמו חורבן וכאוס מוחלט בעבור האנושות, בדיוק כמו הזנים ההעל טבעיים.
"זה אומר לך משהו?"
לקס משך בכתפיו, "אני מתאר לעצמי שזה משהו שעבר אצלהם בירושה, כנראה מסמל שושלת או משהו כזה." הוא החזיר אותו לידה של פרי. "למה הראית לי את זה?"
"אמרתי לך. לורן – "
"לא," אמר לקס בביטול. "אני מתכוון למה עכשיו. למה הראית לי את זה עכשיו?"
פרי הביטה בו במבט מהורהר. "אולי כי…" היא נאנחה ונשמה עמוק. "אולי פשוט כי אני ממש אוהבת לראות את המבט הזה שלך, כשאתה רואה שיש לפנייך אתגר ואתה יודע שאתה יכול לעבור אותו."
לקס חייך אליה. "כנראה זה באמת מה שאני צריך, בשביל לראות שאני – "
"בשביל לראות שאתה שולט בעניינים." השלימה עבורו.
הוא צחק וחייך חיוך עקום.
"אז מה בקשר לתליון?" שאלה.
"אני מתאר לעצמי שנתצרך ללכת לארכיון ולבדוק אם יש לזה איזכור כלשהו. חשיבות או ערך. תיידעי את כל הצוות שניפגש שם היום לאחר שקיעה."
"אין בעיה."
היא הכניסה את התליון לכיסה ויצאה מהחדר.
לקס יצא גם היא מהחדר וירד לקומה הקרקעית ביותר לארכיון. התליון לא היה הדבר היחידי שרצה לבדוק, אלא גם את המשימה הראשונה שלו. הוא רצה לדעת למה אותה נערה שאלה אותו על זה.
כשנכנס לארכיון ביקש מהספרן שיפנה אותו לתיעודים של כל המשימות של אילו שסיימו את הטירונות. הוא הוביל אותו לחדר הסמוך. כשנכנס החדר היה מלא בספרים עם כריכות עוד עם מדפים מהריצפה לתקרה ועוד כמה ערימות על השולחנות. "לפי איזה מפתח זה מסודר?" שאל.
"לפי שנים."
"כשהקבוצה שלי תבוא לפה תשלח אותם לפה, אוקיי?" ביקש ממנו לקס.
"אין בעיה, בנו של תידאור."
לקס הביט בו בבלבול. למה קרא לו כך? הרי לאביו קוראים תומאס, והוא מעולם לא שמע על אף אחד עם השם תידאור.
הוא פיקס את עצמו והחל לחפש את השנה בא סיים את הטירונות. לאחר חיפוש ארוך עם עשרות שנים שחלף כל פניהם הגיע לשנה. הוא פתח את הכרך העבה והמאובק שעליו הייתה מוטבעת השנה 2010.
הוא חיפש את התאריך ואת שמו. הוא עבר על שמות שעם בעליהן היה כל ילדותו וחלקיהם נמצאים תחת פיקודו. לבסוף הגיע.
אלכסנדר אמדיין
היה רשום.
משימה ראשונה עברה בהצלחה. חיסל בעזרת שלושה ציידים בכירים ועוד שני טירונים, פרי מוריית' ובנג'מין לוקאס קבוצה של עשרים מכשפים ומכשפות.
אלכסנדר עצמו שבר שיא, הרג וחיסל תשע לבדו ועוד שניים בעזרתם של אחרים.
לקס הפסיק לקרוא. כל זה היה זכור לו, דבר כזה אף צייד לא שוכח. לימדו אותו להרוג. לחסל. לרצוח. הוא הסתכל על מה שעשה כשליחות למען טוהר העולם ועתיד האנושות. אז מה הייתה התחושה הזו בחזה שלו?
הייתה נקישה על הדלת והקבוצה שלו עמדה בפתח. "קוראים לנו." אמר בנג'מין. "אבא שלך הגיע."

אנט סיימה את השיעור שלה אצל קלאוס. כשיצאה מביתו השעה כבר הייתה תשע בערב. במשך שעות שניהם התאמנו יחד וחדרו זה למוחו של זה. היא הלכה לכיוון המסעדה וראתה את דון מחכה לה בפתח, לידו היו טריס ורף כמעט בולעים זה את זה בפרהסיה.
״אז אתם נכנסים למסעדה? אנחנו מתים מרעב״ שאלו אנט ודון את רף והביטו בזוג שממולם. ״אני חושבת שאתה כבר אוכל משהו יותר משעה כבר, אתה לא חושב שכדאי לעשות דיאטה עם כמה שאתה אוכל?״ אמרה אנט בעוקצנות
״אין מצב שאני עושה דיאטה״ השיב וכדי להוכיח הוא נישק שוב את טריס ״אין שום מצב שבעולם.״ אמר וחייך אל טריס.
״מי צריך דיאטה? כשיש פה עוגה כל כך טעימה אף אחד לא יכול פשוט לעמוד בפיטוי״ אמרה טריס
״אני חושב שהקאתי בפה שלי משהו חמש פעמים כבר״ העיר דון ״ואם בא לכם באמת באמת לאכל, אבל אוכל אמיתי אז אולי נשב כבר."
״אז מה מזמינים?״ שאלה טריס כשהתיישבו במקום המועדף עליהם.
״אני בעד מקרוני עם רוטב עגניות״ אמרה אנט והוסיפה ״אבל הוא ענק אז למישהו בא לאכל איתי? אני פשוט בחיים לא גומרת את המנות כאן הן עצומות!״
״אני אוכל איתך בכל מקרה אני לא זאת רעבה ואני מתה על מקרוני.״ השיבה טריס במהירות
"דווקא בא לי בשר," אמר דון.
״שני המבורגרים בשבילי, כמו שאמרתי אני רעב״ אמר רף באגביות והרים את ידו, מייד ניגשה אליהם מלצרית והם הזמינו את האוכל שלהם.

״טוב ביי ביי, היה כיף,״ אמרה בחיוך לטריס לפני שנכנסה לביתה. היא פתחה את הדלת וחיוכה ירד מפניה. כמעט כל הבית היה הרוס, כל הפסלים שהיו על השולחנות היו שבורים על הריצפה וכמה מראות שהיו על הקירות היו מנופצות. היא שמעה צעקות והבחינה שאלו הצעקות של דודתה קייטלין. אנט מיהרה להיכנס וראתה את דודתה ממשיכה והורסת את כל הסלון בידיה ושבילים של דמעות היו על לחייה.
״קייטלין.״ נראה היה שהיא לא שמעה אותה ואנט ניסתה לגרום לה להקשיב לה שוב ושוב אך ראתה שזה לא יצליח לה אז היא הטילה עליה לחש כיבול ״אנט תעזבי אותי.תסירי את הלחש עכשיו.״ צרחה עליה
״לא. את הורסת את כל הבית ולא מוכנה להקשיב לי. מה קרה?״
״זה ג'יימס״ אמרה וקולה נשבר ושוב דמעות עלו בעיניה. ג'יימס הוא בעלה של קייטלין, ומאז שהוריה נרצחו היה כמו אבא בשבילה. ״מה קרה לג'יימס?״
״הם רצחו אותו! הוא רק יצא לסיור עם התלמידים שלו כדי להבדיל בין סוגים שונים של צמחים לכישוף ולהראות איפה הם גדלים ואז ראה קבוצת ציידים ובא להזהיר את התלמידים, הם הצליחו לברוח אבל הציידים ראו אותו ופשוט לא היה לו סיכוי נגד קבוצה שלמה של ציידים והם רצחו אותו! הם הרגו אותו ואת כל מי שהצליחו להניח עליו את היד המסריחה שלהם,״ צעקה בתסכול. אנט הסירה את הכישוף ובהתה בדודתה ודמות עלו גם בעיניה. לא הספיק לציידים להרוג את הוריה עכשיו גם הם הורגים את ג'יימס שהיה לה כמו אבא מאז שהציידים רצחו את הוריה.
״זה לא יעזור להרוס את הבית. את פוגעת בך לא בהם. הדבר היחיד שאפשר לעשות זה לנקום. תנקמי את המוות שלו ותמצאי את מי שרצח אותו ותעני אותו עד שיצתער שאי פעם ראה את הפנים של ג'יימס.״ אמרה אנט קול קר ומרוחק.
גם פניה של קייטלין נוצרה מסכה שלא נותת לשום צער או רגש אחר לעבור חוץ משנאה ״הוא יישלם על זה.״ אמרה קייטלין ויצאה מהסלון לעבר חדרה.