שכיחת אהבה- סיפור על 1D- פרק 7 תגיבו :)

אני מצטערת שאני לא ממשיכה לעיתים קרובות, פשוט אין לי הזדמנות לכתוב, ושיש לי אין לי מוזה לכתוב (ובלי מוזה אני לא יכולה לכתוב). אני רציתי לפרסם את הפרק הZה לפני כמה ימים אבל לא היתה לי גישה למחשב :( בקיצור, הנה פרק 7, מקווה שתאהבו :)
-נקודת המבט של הארי-
רצית אל הבית של שרלוט בכל כוחי, סרטים רצים בראשי לגביה. מה קרה לה, מישהו עשה לה משהו, היא בסדר? בסופו של דבר הגעתי לבית של שרלוט, מיוזע ומוטש. דפקתי על הדלת. אין מענה. דפקתי על הדלת שוב. כלום, שום תשובה. איך אני יגיע לבפנים? הבטי בבית הגדול, מחפש פרצה. ואז עלה במוחי רעיון מטורף.

-נקודת המבט של שרלוט-

"אל תלכי! אני אוהב אותך, אל תלכי!" הארי צעק.
"הארי!" צעקת גם ורצתי אליו, ושהגעתי אליו הוא נעלם בעננת ערפל.
"יש לאמנזיה, את לא תזכרי כלום." הרופא מבית החולים הופיע מאחורי.
"אני יזכור, אני עוד יזכור!" קראתי לעברו.
הרופא הניד בפניו. "את לא תזכרי כלום. לעולם." ואז גם הוא התפוגג לעננת עשן.
"איך יכולת לשכוח אותי?" הופיע בחורה, שנראת מוכרת במידה מטרידה, עם שיער בלונדיני ועניים ירוקות. "איך יכולת לעזוב אותי, את החברה הכי טובה שלך? למה את כל כך רעה?" היא בכתה.
"אני לא התכוונתי!" קראתי, רצה לעברה. חיבקתי אותה בכוח, לא נותנת לה לברוח. "את מכשפה! איך יכולת לשכוח אותי?" היא בכתה עוד יותר חזק.
"אני לא רוצה לשכוח, אני רוצה לזכור." אמרתי. הרמתי את ראשי, ומצאתי את עצמי מחובקת עם הארי.
"למה, שרלוט? למה את לא אוהבת אותי? למה את לא רוצה אותי?" הוא בכה.
"הארי… אני אוהבת-"
"שרלוט!" כמה קולות קראו. העפתי מבט לאחור, וארבעת הבנים- זאין, לואי, ליאם ונייל- עמדו שם וסימנו לי להתקרב. שהחזרתי את מבטי להארי, גיליתי שהוא לא שם עוד.
"הארי!" קראתי בכל כוחי. "הארי!"
"שרלוט! בואי!" ארבעת הבנים קראו, וסימנו לי להתקרב.
הלכתי אליהם בחשש. ואז שהגעתי אליהם, הם חיבקו אולי חיבוק גדול וחמים. ואז הוא הפך לחיבוק צורב, כאילו אש מכסה אותי. ארבע שדים מפחידים למראה הקיפו אותי, עם פיות מלאים ניבים חדים, ועניים מלאות באש.
"אני יציל אותך, שרלוט!" הארי קרא מלפני, רואה אותו רץ לכיווני.
"הארי!" ניסיתי להשתחרר, אבל השדים לא נותנו לי.
"אני אוהבת אותך שרלוט, למה פגעת בי?" הארי בכה.
צעקתי, חבטי בשדים הארורים, אבל הם החזיקו בי חזק יותר.
"הארי!"
רגע לפני שהצלחתי לגעת בו, הוא נעלם. ״הארי? הארי!״ צעקתי בכל כוחי.
ניביהם של השדים ננעצו בי, וקמתי צורחת במיטה, מכוסה בזיעה קרה. הבטי מסביב, בולעת בעני את מראה החדר החשוך. בלי לחשוב פעמים, לקחתי את הטלפון הנייד שלי, וחייגתי למספר. אני לא יודעת איזה מספר, האצבעות שלי פשוט חייגו מעצמם. הצמדתי את הטלפון לאוזני, נואשת לשמוע קול מוכר.
"הלו?" קול צרוד וישנוני הגיע לאוזני.
"הארי, אני מצטערת על השעה, אבל אתה יכול לבוא אלי? אני צריכה אותך מהר!" אמרתי, עדיין מפוחדת מהחלום.
"מה קרה שרלוט? הכל בסדר?" הוא שאל בדאגה.
רציתי לענות לו, אבל פתאום שמעתי רעש מהמסדרון. "תבוא, עכשיו!" צעקתי לטלפון וניתקתי.
גופי התחיל לרעוד. קמתי לאט מהמיטה, פתוחת את הדלת בשקט. יצאתי מהחדר, מסתכלת במסדרון החשוך הלוך ושוב. אחרי כמה דקות שלא ראיתי דבר, הנחתי שסתם דמינתי. חייכתי לעצמי ונכנסתי חזרה לחדר. סגרתי את הדלת, ואז שמעתי רעש שוב, הפעם יותר קרוב. נצמדתי לדלת, מפוחדת. שמעתי נשימות כבדות, ועוד רעשים. מחוץ לחלון, צללים של ענפי עצים מתנועעים הופיעו על גבי הווילון. רועדת, התקרבתי על עבר החלון, אוספת בדרך ספר כבד מהספריה בידי. צעדתי לחלון, צעד ועוד צעד. פתאום ראיתי צללית בעל צורה אנושית, מתנשפת, ומתקרבת לחלון. פתאום החלון נפתח ורוח קרה נכנסה לחדר, וגם הדמות המיסתורית.
"אהההה!" צרחתי ועצמתי עניים בכוח, חובטת בעיוורן בספר הכבד שבידי. צעדים נשמעו, מתקרבים אלי יותר ויותר.
"לך מכאן!" קראתי בקול, חובטת בדמות.
"אייי!" הוא קרא. זיהיתי את הקול.
פתחתי עין אחת, ולראות שצדקתי. "למה את חייבת לתת לי מכות עם ספר? ביקשת ממני לבוא!" הארי שפשף את ראשו הדואב.
"סליחה!" התנצלתי והחזרתי את הספר למקום. "לא התכוונתי."
"כן, הא?" הוא צחק. "למה התקשרת, הכל בסדר?"
התישבתי על המיטה, מסמנת לו להתיישב לידי. "היה לי חלום רע, ואז פשוט… לא יודעת. הרגשתי שאני חייבת מישהו, ובמקרה זה אתה."
הוא התיישב לידי. "הי, זה בסדר. חלומות רעים קוראים לכל אחד." הוא שם יד על כתפי. "רוצה לספר לי מה זה היה?"
סיפרתי לו על החלום, גם על החלקים עליו- שהם היו קשים ביותר עבורי.
שגמרתי לספר לו, הוא שתק, ואני חזרתי לרעוד שוב.
"טוב, לגבי הבלונדינית, אני חושב שאני יודע מי זאת." הוא דיבר אחרי דקות ארוכות של שתיקה. ״זאת אנג׳ל, חברתך הטובה ביותר. אתם עושות הכל ביחד, אני לא צוחק. אפילו היתה הפעם הזאת שיצאנו לדאבל דייט…״ הוא השתתק, מובך. ״כן, ויש לכן דירה משתופת. ״
״אנג׳ל?״ שאלתי מבולבלת. ואחרי כמה דקות של מחשבה, פתאום נזכרתי, תמונות עולות בזכרוני כמו סרט ישן. ״רגע… אנג׳ל! אנג׳ל, עכשיו נזכרתי! אני והיא חברות מגן חובה, יש לנו עבודה במסעדה, ובגיל 18 החלטנו לקנות דירה! נזכרתי, נזכרתי!״ קראתי בשמחה, כמו ילדה קטנה ומתרגשת.
הארי חייך חיוך עצוב, מסתכל עלי בעניים ירוקות ומהממות שנראות כאפורות בחושך. ״לחלקים עלי… אני אוהב אותך, שבאמת בכל ליבי, אבל… את יודעת.״ הוא הסיט את מבטו ממני.
רציתי לומר לו משהו, רציתי לנחם אותו, לחבק אותו, לגרום לו להרגיש יותר טוב. אבל לא היתי מסוגלת, ידעתי שיקח לי זמן לזכור את כל מה שקרה. בנתיים איני יכולה לעשות שבר מלבד לצפות ולהיפגע.
״הי, למה נכנסת דרך החלון?״ שיניתי נושא, מנסה לגרום למצב הרוח להתרומם מעט.
״שדלת נסגרת, חלון נפתח.״ הוא אמר בחיוך, מסתכל עלי אבל לא בדיוק. כאילו מחשבותיו נודדות למקום אחר. ״זה תמיד מה שנהגת לומר לי שפיספסתי משהו חשוב, אם היתי עצוב או…״ עניו כל כך עמוקות, עצובות, שיכולתי לטבוע בהן במבטי. ״או כמו שאמרת שהלכת.״ הוא אמר בגרון חנוק. דמעה בוגדנית צנחה במורד לחיו.
ניגבתי אותה באצבעותי, אבל הוא לקח את ידי והרחיק אותה מימנו.
״לא, שרלוט. זה קשה לי, זה קשה לי להיות כל כך קרוב אליך, אבל הכי רחוק שאפשר. שאני לא מרגיש אותך כל יום, לא מחבק, לא מנשק, לא אוהב, לא איתך.״ הוא קם מהמיטה והסתכל מחוץ לחלון. ״אני אך פעם לא היתי איתך.״
קמתי אליו והנחתי יד על כתפו. ״למה אתה מתכוון, הארי?״
אבל הוא שתק, ממשיך להסתכל בלילה החשוך, כאילו הוא מצפה שהלילה הוא זה שיגאל אותו מהשיחה הזאת.
״ רוצה להישאר כאן, רק הלילה?״ שאלתי בקול רך.
הוא הפנה את מבטו אלי, עניו דומעות מעט. ״להישאר?״ הוא היסס, כאילו המילה ׳להישאר׳ נשמעת זרה לו.
נשכבתי במיטתי, מכסה את עצמי בשמיכה ועוצמת את עני. לאחר כמה שניות, הרגשתי את הארי נכנס למיטה גם הוא.
״לילה טוב שר…״ קולו נדם, שהוא נופל לשינה עמוקה.