ילדי שמנת?-הקדמה+פרק ראשון+הרשמה(ניסיון לא בטוח,מקווה שתאהבו)

הקדמה:
ליאור כהן- בת 16 שיער חום עם קצוות בלונדיניות ועיניים ירוקות.
ליאור היא ילדת שמנת היא מקבלת כל מה שהיא רוצה בחיים.
אבל הוריה בכלל לא בבית חברות שלה מתייחסות אליה כאילו שהיא כספומט שאפשר להשאיל ממנו כסף והוריה בכלל לא בבית.
לפעמים היא מאחלת שחייה יהיו שונים ושהוריה לא יהיו כל הזמן בעבודה ושחברותיה יואהבו אותה כפי שהיא באמת.
הילד היחיד שבאמת נראה שמבין אותה הוא אלירן,הם לפעמים מדברים בשיחות עמוקות ואמיתיות,הוא תמיד בא לשאול אותה לבד עם היא בסדר.
אבל היא לא סובלת אותו בגלל שהיא מקנאה בחיים שלו.

ליבי גד-ליבי בת 16 שיער בלונדיני זהוב ועיניים כחולות.
עשירה כמובן אבל לא ברמה של ליאור היא מקנאה בה בגלל שיש לה מעמד חברתי גבוהה בבית הספר ושהיא תמיד מקבלת כל מה שהיא רוצה.
היא ושאר החברות שלה בכלל לא סובלות את ליאור הם איתה רק בגלל מעמדה החברתי וכספה.

אלירן מונטוגמרי-אלירן שיער שחור ועיינים אפרות.
חתיך,
מקובל, הבאד בוי של הכיתה.
הוא עשיר אבל מסתיר את זה בזה שנכנס לבית הספר עם מלגה.
הוריו הם שחקנים נורא מפורסמים,רק ההנלה והמורים יודעים מי הם באמת כי עם אחד הילדים בבית הספר היה רק מגלה שהוא בנם הוא היה מנצל אותו רק בשביל להגיע אליהם.
הוא לא סובל ילדים מפונקים אוו ילדים שמלקקים לעשירים.
הוא מזדהה עם העצב של ליאור הילדה הכי מקובלת בבית הספר כולם היו חברים שלה רק בגלל הכסף שלה.
והוא ידע מה זה להיות במעמד הזה,הוא תמיד ניסה להתקרב אליה ולהיות איתה כשהיא לבד אבל היא רק הייתה כועסת עליו והולכת מן המקום.
הם דיברו הרבה פעמים והוא ניסה לעזור לה להתמודד עם הכאב הזה של להיות מקובל רק בגלל הכסף שלך.

"אמא הלכתי למסי….”נכנסתי לסלון וסרקתי אותו, אמא שלי לא בבית כרגיל.
"בה" השלמתי באכזבה היא אף פעם לא בבית וכך גם אבא,הם כל הזמן בבפגישות,אוו שהם פשוט בחוץ לארץ יוצאים לחופשות לבד,נראה לי שהם כבר שכחו שיש להם פה ילדה בבית.
התיישבתי על הספה שבמרכז הסלון מול הפלזמה הגדולה והיקרה שלנו.
וחשבתי מה כבר אין לי בחיים,יש לי הכל יש לי בית ענק ,הורים עשירים,חדר ענקי,אני הכי מקובלת בכיתה יש לי מלא חברות,אני מקבלת כל דבר שאני רוצה בחיים.
אבל מה זה שווה עם החברותשלי,לא באמת החברות שלי אלא של הכסף שלי.
ושההורים שלי לא נמצאים בבית ברגעים הקשים שאני צריכה אותם,שאני בוכה,חולה שכואב לי.
בכל פעם מחדש אני רבה איתם,וכל מה שיש להם להגיד זה שאני יגיד תודה שהם מפרנסים אותי ודואגים לי לעתיד.
דמעות החלו לנזול מעיניי,מי צריך עתיד מפואר,אני צריכה משפחה,וחברות אמיתיות לא את הזיוף שיש לי עכשיו.
קמתי מן הספה וניגבתי את דמעותיי.
תיקנתי את האיפור שלי ויצאתי לבחוץ.
אמרתי לנהג שלי שייקח אותי לבית של ליבי אחת מהחברות המזויפות "הכי טובות שלי".
לאחר כחמש דקות הגענו לבית גדול אבל לא כמו שלי כמובן.
מאות ילדים בתוך הבית מוזיקה מתנגנת בקולי קולות,באוויר יש ריח של סיגריות ואלכוהול.
יצאתי מהמכונית והודיתי לנהג שלי הנרי.
ועמדתי בכניסת הבית חיכיתי כמה דקות נשמתי נשימה עמוקה ונכנסתי.
הבית נראה כולו מבולגן אלפי בקבוקי וודקה ובירה זרוקים על הרצפה.
ומלא זוגות מתמזמזים על הקירות,ובחורים שיכורים מחוקים.
"ליאור"שמעתי קול מאחורי קורא לי.
ליבי,נשמתי עמוק והתכוננתי לפגוש אותה ואת ההתחנפויות המוגזמות שלה.
הסתובבתי אליה וחייכתי את החיוך הכי קורן שלי.
"ליבי"אמרתי והיא התקדמה אליי במהירות,שערה הבלונדיני הארוך מתנפנף מאחוריה כשהלכה.
היא חיבקה אותי והרחתי את ריח האלכוהול על בגדיה.
התרחקה ובחנה את בגדיי,וחייכה:”את פשוט מושלמת באמת השמלה הזאת נוצרה בשבילך"
עצרתי את עצמי שלא לגלגל עיניים היא כל הזמן אומרת את זה על כל הבגדים שאני לובשת ועוד היום לבשתי שמלה פשוטה שחורה ונעליי עקב שחורות ישנות שכבר לבשתי.
אני כבר לא משקיעה בבגדים בגלל שאני יודעת שכולם יגידו שאני נראית יפה גם עם אני ילבש סחבה.
פתאום ליבי התחילה לצחקק.
אוי לא היא שיכורה ברמות.
"את שיכורה"אמרתי לה באשמה
היא הסתכלה עלי בביישנות ואני רק גילגלתי עיניים והלכתי משם.
אני נגד להשתכר אני בעד לקחת כוס אחת אוו שניים של וודקה אבל לא יותר,הרבה דברים קראוו לילדים אחרי שהם השתכרו.
וחוץ מזה אני לא חושבת שבגיל 16 צריך לשתות אלכוהול.
אבל רק אני חושבת ככה כנראה.
הלכתי לבר לשבת שם על כיסא לא ביקשתי כלום חוץ ממים.
הסתכלתי על כולם,כולם היו שיכורים לא היה אחד שם שלא שיכור חוץ מילד אחד שאני דיי מתפלא עליו,כי עם הייתם מכירים אותו הייתם חושבים שהוא הראשון שישתכר במסיבה אבל לא.
כמו תמיד הוא יושב ומדבר עם חברים וצוחק איתם אבל אין לו שום סימן של שיכרות כמותם.
פתאום הבנתי פתאום שאני נועצת בו מבט כבר הרבה זמן והסטתי את מבטי במהירות אבל כנראה שלא מספיק במהירות.
כי מזווית העין ראיתי אותו מסתכל עליי ומחייך חיוך שחצן.
הוא לקח את הכוס שלו והתקדם לכיווני.
הוא הניח את הכוס על הדלפק והתיישב על הכיסא.
"ליאור"אמר בשחצנות
חשבתי להתעלם ממנו לגמרי,אל לאחר כמה דקות של התעלמות טוטאלית ממנו הוא עדיין היה שם נועץ בי מבט.
התחלתי להתעצבן מזה:"מה אלירן,מה?"שאלתי אותו בעצבים.
הוא מעצבן אותי אני לא יודעת למה אבל הילד הזה כל דבר שהוא עושה אוו לא עושה מעצבןאותי.
אולי זה בגלל שהוא מקובל בזכות עצמו ולא בגלל הכסף שלו.
שמעתי שבכלל הוא נרשם לבית הספר עם מלגה.
בדרך כלל אנחנו יורדים על מי שעם מלגה אבל לא הוא,הוא מיוחד וזה מה שמעצבן בו.