The One That Got Away – פרק 5

"אז תגידי, למה לא סיפרת להם עליי? למה לא סיפרתי להם שאת חולה?" שאל צ'ארלי.
פתחתי את פי לענות לו אבל הוא שם לב ואמר:
"לא, חכי, בואי נעבור לספות קודם."
"טוב." אמרתי לו ועברנו לספות, כשפתאום הטלפון שלי צלצל, שוב. הייתי מאוד נלהבת והשתדלתי לצנן את ההתלהבות כי לא ידעתי מי מתקשר ולא רציתי להישמע נלהבת מדי אם זאת אמא שמתקשרת להודיע שאבא מת.
"הלו? אן?" אמר קול, "זאת מיס מקפרי."
'מי זה?' צ'ארלי מזיז את שפתיו ולא מוציא הגה.
'המורה שלי.' עניתי לו גם בלי קול.
"אן? יכול להיות שאין לכם טלפון בבית? וגם לא פלאפון לאף אחד מההורים?"
"כן, אין לנו." אמרתי לה.
'תשימי על רמקול!' צעק צ'ארלי בלי קול.
'היית מת.' הנעתי את שפתיי.
צ'ארלי התחיל לעשות לי פרצופים מצחיקים, אבל לי, שכל כך רגילה לפנים חתומות וחסרות הבעה לא היה קשה להישאר רצינית.
"אן, איפה את?" שאלה המורה.
"בדובסטון." עניתי תשובה כללית.
"מה את עושה שם?" היא המשיכה לחקור.
"אני בבית חולים." עניתי.
"מבקרת או חולה?"
את גם רוצה לדעת באיזה צבע הקוקיה שלי?
התחלתי להשתעל ולמלמל תשובות לא ברורות. המורה שאלה 'מה?' ואני בתגובה השתעלתי עוד עם שברי מילים. זה המשיך עד שהיא התייאשה ועשתה כאילו שהבינה אותי. אני לא חושבת שמההברות שלי היה אפשר בכלל לבנות מילים אמתיות, היא כנראה מיהרה לסיים את השיחה.
"טוב," היא אמרה, יכולתי להרגיש אותה נעה באי נוחות, "תהיו בריאים," היא שלחה תשובה לא מתחייבת, "ותחזרי מהר כי כולם דואגים לך." היא הוסיפה וניתקה.
זה ריגש אותי, אפילו שידעתי שהיא הוסיפה את זה רק מתוך נימוס, זה ריגש אותי. למעשה, בכל פעם שמישהו מזכיר דאגה, אהבה, עניין, בי זה מפרק אותי, את כל מה שאני מאמינה שאני. כי למעשה אני בטוחה שאני הייצור הכי דפוק ועצוב וחולה ומסכן שקיים ושבכלל מומלץ לעשות לי המתת חסד, אם לא להוציא אותי להורג, אז בכל פעם שמשהו מכריז שהוא קצת יותר מ-"מכיר אותי", זה בהחלט מרגש אותי.
* * * * * * * * * * *
כל המעברים והשיחות כנראה בלבלו אותו והוא שכח שהתכוון לחקור אותי לגבי הדיסקרטיות שלי. הוא שאל:
"את מי את הכי אוהבת לשמוע? זמר, זמרת, להקה…"
"לינקין פארק (Linkin Park)"
"אותם?" התפלא, "הם רק צורחים! לפעמים יש להם קצת —-" ואז הוא עשה עם הפה שלו קולות של תופים.
"ואז יש —-" והוא צרח כל מיני הברות למנגינה לא ברורה. נדמה לי שזה היה שילוב של שניים מהשירים הכי מוכרים שלהם: וואט אייב דאן (What I've Done) ונאמב (Numb). ואז הוא חיקה סולו גיטרה וצחק.
"לינקין פארק… שמעתי עלהם." הוסיף, ואני גיחכתי.
"כן?" התרסתי, "את מי אתה אוהב? אלי גולדינג, חווה אלברשטיין?"
"אמינם (Eminem)." הוא ענה.
"אמינם! לא כי לינקין פארק רק צורחים ואמינם שר בקול שמח על אושר, שמש, סרטים לשיער וקשתות בענן." צ'ארלי צחק ואני נרגעתי.
"יש לך בעיה עם אמינם?" התגרה.
"אוי, אין לי כח להתנשק איתך שוב." אמרתי. טוב… אני מודה שהיה לי כח.
"אני לא שואל אותך." הוא שיחק אותה מאצ'ו ועטף אותי. אני ליטפתי את ראשו ועורפו והתרגשתי למגע הזיפים בידי.
זו הייתה הפעם הראשונה שהתנשקנו בפה.
זו הייתה הפעם הראשונה שראיתי את אמא שלו.