האומץ לאהוב- פרק 15+16

נקודת מבט מאי:
המגע איתו העביר בי צמרמורת. לא רציתי שהוא יילך אבל הוא הלך. הרגשתי את הנשימה שלי עוזבת את גופי. אהבה האמיתית הראשונה שלי והאחרונה שלי. רציתי לבכות אבל אין לי כבר דמעות, אין לי כוח לצעוק שאני אוהבת אותך, אין לי כוח להילחם. לא כשהמלחמה אבודה מראש. יש לו ילדה ממנה, הקנאה אוכלת אותי כן. כי חשבתי שזה יהיה אנחנו בעוד כמה שנים. הוא אמר שאני שונה מכולן, שהוא מאוהב בי שאיש לא יפריד בינינו.. אבל כרגיל כמו כולם אלו רק מילים. מילים מתנדפות ברוח, מעשים נשארים ומדברים בעד עצמם.
"אלירן חכה רגע" צעקתי בחדר אוכל. כולם הסתכלו עלי, גם הוא בעצמו, הוא היה מופתע שאמרתי את שמו. התגעגעתי לשם הזה.
"אפשר לדבר?" שאלתי שקט והוא הנהן. עדיאל הסתכל עצבני אבל חייכתי חיוך קטן שהוא יירגע אבל זה לא כל כך עזר לי.
התיישבתי על אחד הספסלים בחוץ. היה קריר. אלירן נתן לי את הגקט שלו.
"תודה" אמרתי וחייכתי אליו.
"מה רצית?" הוא שאל אחרי כמה דקות של שקט… באמת מאי מה רצית? להגיד לו שאת אוהבת אותו, שאת מתגעגעת אליו שאת נואשת גם למגע שלו, שאת מופתעת מכמה השפעה יש לו עלייך..מה רצית לומר לו?!
"אני רוצה לדעת את האמת.. מה קורה לך איתי?" אמרתי לבסוף. הוא הסתכל עלי ושתק.
"בבקשה זה שובר אותי. אתה יודע שבינינו אין אגו אז תגיד לי" אמרתי בלחש, הייתי על סף בכי, לא יכולתי לשמור את הדמעות הרבה.
"אני.. אוהב אותך. אני מרגיש שונה לידך אחר. אני אוהב אותך כמו שלא אהבתי אף אחת אחרת. אני מרגיש שאת ממלאה את החור והריקנות שבלבי, אני מרגיש מיוחד שבחרת בי מכל הבנים פה אבל עכשיו אני מרגיש שבור, ריק מתוכן, מת כשאני חי, אני לא יכול להסביר לך מה ההרגשה לקום בבוקר כשאת לא לידי, כשאת לא חלק ממני. שאת יודעת שאת שייכת למישהו אחר. אני אוהב אותך יותר מהכל.. זה מה שרצית לדעת אז כן. אני אוהב אותך בכל כוחי" אלירן אמר והסתכל לצד. עדיאל עמד בצד רחוק והשגיח עלינו.. קנאי.
"אז למה נפרדת ממני? למה שיקרת ואמרת שאתה לא אוהב אותי? תגיד לי אל תשחק איתי משחקים אמרת ש.." אמרתי בבכי.
"אני יודע מה אמרתי אבל מאי איך אני אגיד לך את זה?" אלירן עצר אותי דיבר וניסה להסביר לי משהו.
"תגיד איך שאתה רוצה להגיד אבל תגיד" אני מתחננת תגיד שאתה אוהב אותי שתעשה הכל כדי שנחזור שתילחם.
"לפעמים.. לפעמים האהבה לא מספיקה כמו במקרה שלנו" אלירן אמר, קם מהספסל ונכנס לחדר אוכל.
"האהבה לא מספיקה?" מלמלתי. מה זה אמור להביע?! הוא לא אוהב אותי מספיק?! אז איך לפני שנייה הוא אמר שהוא עדיין אוהב אותי? נאום לפני המוות? זה כמו שיגידו לך יש לך בקשה אחרונה לחיים, אתה מבקש שהאדם שאתה אוהב יגיד לך שגם הוא ובאמת הוא אומר לך אבל אחרי שנייה הוא זה שהורג אותך. כמו במקרה שלי ושל אלירן. הוא אמר שהוא אוהב אותי כדי להרוג אותי.
אני מתה בעודי בחיים. ככה זה מרגיש.
קמתי מהספסל והתקדמתי לבפנים. הגקט של אלירן היה עליי. הבושם שלו היה עליו. הלכתי לכיוון החדר שלי. מתעלמת מהכל, מאור, עדיאל , אושר. אני רוצה שקט.
נכנסתי לחדר ונשכבתי על המיטה. לא החלפתי בגדים ולא הורדתי ממני את הגקט. נשמתי את הריח של הבושם שלו, דמיינתי שהוא זה שמחבק אותי ולא הגקט. בכיתי בשקט. בלי קול. בכיתי מגעגוע. אבל הבנתי דבר אחד. זה לא בסדר שאני עם עדיאל כשהלב שלי שייך למישהו אחר. אני יפרד ממנו בבוקר. בנוגע לאלירן.. הוא עשה את הבחירה שלו. אני ישאר רווקה, בודדה וגלמודה עד יום מותי טוב לא לבד… עם הגקט של אלירן.
ועם מיליון כלבים.. אני לא אוהבת חתולים.. אור הפחידה אותי מהם.
הייתי עייפה מהיום הזה.. טוב מהערב הזה… כנראה שנרדמתי.
בבוקר אור העירה אותי … החלפתי בגדים לגינס קצר וחולצה שחורה, נעליי אולסטאר והגקט של אלירן.. הוא לא יקבל אותו בזמן הקרוב או הרחוק… או אי פעם.
"עדיאל בוא אני צריכה לדבר איתך" אמרתי כשנכנסתי לכיתה הוא הנהן ויצא איתי.
התיישבנו על הספסל שבקצה הרחבה שלנו, ליד הקטנים. טום ומור שיחקו ביחד תופסת, כמה בנות רבו מי יותר יפה, וחלק שיחקו אצלם כדורגל. הגיל הכי כיף בלי דאגות וכאבי ראש…. או כאבי לב.
"אני…" התחלתי לומר אבל עדיאל עצר אותי.
"את אוהבת אותו, ניסיתי לכבוש אותך מהר מידי זה בסדר. את צריכה לנשום לבד. אני מבין הכל טוב בינינו מבטיח" עדיאל אמר וחייך. הרגשתי שהלב שלי חוזר לפעום כמו שצריך. פחדתי שהוא יפגע ממני.
"תודה" אמרתי בחיוך וחיבקתי אותו.
"אפשר לדבר?" שמעתי את הקול של אלירן, הסתכלתי על עדיאל הוא הנהן והלך.
"סופסוף הוא משחרר אותך טיפה" אלירן אמר בקול מקנא.
"נפרדנו לא שזה עניינך" אמרתי בהתגרות.. שקרנית.. רציתי שהוא יידע אולי הוא יעשה משהו.
"מזל טוב מגיע לך טוב ממנו" אלירן אמר בחיוך.. מגיע לי אותך?
"אני רציתי לומר לך שאני עובר מכאן… שלא תגידי שנעלמתי או ברחתי ממך.. החלטתי שכל מה שקורה פה לא מתאים. קורל לא מרגישה בנוח אז ביקשנו לעבור" אלירן אמר. בבקשה תגידו לי שאני לא שמעתי טוב?
"אתה עוזב?" שאלתי בשקט, מנסה לעכל.
"כן לתמיד" הוא אמר כאילו הוא עונה על השאלה שלי לכמה זמן.
"אז זהו וויתרת עלי? עלינו?" שאלתי והוא הנהן.
"אני מאחלת לך שתהנה עם המחומצנת שלך ושתעלם לי מהחיים שאני אשכח ממך! אני שונאת אותך על זה שאני אוהבת אותך, גרמת לי להתאהב בך הפכת אותי לאחרת אני רוצה לחזור להיות המלכת קרח שלא מעניין אותה כלום אבל לא חזרת ושינית הכל בשביל לזרוק אותי כמו זבל. אבל למדתי את הלקח שלי.. ברגע שהלב שלי ישכח ממך אני נשבעת לך שאני לא אתן לעצמי להתאהב" אמרתי ובאתי ללכת. אלירן החזיק בידי, הסתובבתי אליו.
"הגקט" הוא אמר בשקט. הדבר היחיד שנשאר לי ממך אתה לוקח לי?
"קח" אמרתי, הורדתי את הגקט וזרקתי עליו. נמאס לי אני הולכת לשנות את החיים שלי.
נכנסתי למשרד של המנהל.
"דופקים בדלת לפני שנכנסים לשם כך הדלת" המנהל אמר.
"אם אני רוצה לעוף מפה יותר מהר במקום לחכות עד סוף שנה הבאה מה אני עושה?" שאלתי והתיישבתי בכסא מולו, מתעלמת מדבריו. הוא נאנח וחשב.
"את מתנהגת כאן כראוי, ציונים טובים, התנהגות טובה… אני חושב שאפשר להעביר אותך לבית ספר מיוחד… שכל יום תחזרי הבייתה אחרי זה" הוא אמר בעודו בודק את התיק שלי במחשב.
"אני לא רוצה לחזור הבייתה.. אני רוצה להיות עצמאית" אמרתי בשקט.
"מאי. זה לא יקרה את קטינה"
"אני חיה מאז ומעולם כמו יתומה אז מה הבעיה בזה?!" צעקתי.
"מצטער מאי.. אבל אולי יש פתרון אחר.. מה את אומרת על עבודה?" הוא שאל וחייך.
"במה?"
"עבודה בתור סמויה. יתנו לך עבודה להסתנן למקום מסוים וככה תעבירי מידע למשטרה" הוא אמר בחיוך..
"תרומה לקהילה בקיצור?" שאלתי לא מבינה.. מה הוא מביא לי את זה עכשיו?!
"לא אני מתכוון שתעבדי במשטרה ותהיי סמויה שלהם"
"איפה?" שאלתי בלי לחשוב על הסיכון.
"למצוא דרכים לחסל ראשי אירגון מה את אומרת?" הוא שאל, זאת הדרך היחידה לצאת מפה ולהיות עצמאית.
"אני יכולה לחשוב?" שאלתי והוא הנהן.
"תודה" אמרתי ויצאתי מהשרד.

*19 בערב*
התיישבתי לאכול בחצר, אור ואושר הסתכלו עליי מוזר. טוב אני הייתי שקטה כל היום.. זה לא הגיוני כל כך.
הרגשתי שמישהו מושך אותי בידי.. אלירן.
"מה?" שאלתי כשנעמדתי לפניו ליד העץ שלי שקרוב לבריכות.
"את לא עושה את זה" אלירן אמר בעצבים.
"עושה מה?" שאלתי והתחלתי להתעצבן.
"את העבודה הזאת זה מסוכן" הוא אמר בחצי צעקה.
"למה?" שאלתי.
"כי אני עובד בזה, זה מסוכן ואת יכולה למות" הוא אמר בעצבים. הוא עובד בזה? אז זאת הדרך שלי להתקרב אליו.
"יופי לך אני רוצה לעבוד בזה אז אני יעבוד" אמרתי ובאתי ללכת הוא חסם אותי .
"את לא תעבדי בזה אני לא אתן לך להפצע" הוא אמר והתקרב אליי.
"אתה תשמור עליי" אמרתי ברוגע.
"אני שומר עלייך בלי קשר לכלום" הוא אמר.
"אז למה אתה מתנגד?" שאלתי בעצבים שוב.
"כי אני אוהב אותך" הוא צעק ונישק אותי.