אני אוהב אותך/

אני מביט בך כשאת מתרחקת. כל פעם שאנחנו נפרדים אני מרגיש כאילו חתיכה ממני נעלמת.
אני זוכר את הפעם הראשונה שבה ראיתי אותך, את היית כל כך זוהרת ויפה, אני לא זוכר שראיתי משהו יותר יפה ממך.
אני הולך אל חדרי. ריח הבושם שלך ממלא את אפי ואני שואף אותו עמוק כדי לא לשכוח אותו. כדי לזכור אותך עד מחר.
"תירגע, זה לא שאני נעלמת לנצח." את תמיד אומרת אך צוחקת כשאני מתקרב לחבק אותך חזק.
"די די ילד גדול, אתה תשרוד." ואז אני מעווה את פרצופי ומנופף לך לשלום.
עכשיו את לא נמצאת כאן כדי לראות את פרצופי השבור. את אולי לא תעלמי לנצח, אך בשבילי זה מרגיש כאילו כן.
מחר לא אוכל לראות אותך שוב, לא אוכל להרגיש את שפתייך, את ידיך העדינות כשהן מטיילות להן על בטני.
כמובן שיצאתי טיפש. עדיין לא אמרתי לך, ואני יודע כמה את שונאת פרידות, בעיקר כשאני שומר ממך סודות.
עיניי מתחילות לדמוע אך אני ממהר לייבש אותן. אני לא יכול ללכת ככה. לא, ממש לא. ידי מוצאת את הנייד שלי ואת המפתחות, ואני יוצא מביתי, עושה את דרכי אלייך.
אני מריץ במוחי שמות של מקומות, מנסה לחשוב איפה את יכולה להיות עכשיו. זו צריכה להיות שיחה של פנים אל פנים, לא דרך הפלאפון.
צלצול חד קוטע את מחשבותיי. זה דניאל, אח שלך. הוא אומר שאת בוכה, ושהסתגרת בחדר שלך. הוא לא יודע על השיחה שלנו כנראה, כי הוא חושב שאת כנראה ממש מבואסת מכך שאת צריכה לנסוע מחר כל כך רחוק מהבית.
אני מודה לו ומנתק, גוער בעצמי על כך שלא חשבתי שאולי את באמת תחזרי לביתך.
אני עושה את כל הדרך בריצה, נעצר מתנשם מול הדלת הראשית, כשידיי על ברכי. המוח אומר לי ללחוץ על הזמזם, להיכנס ולהתוודות, אך גופי מהסס, ידיי רועדות ללא שליטה. אני מחליט לקחת סיכון, ולוחץ.
דניאל פותח לי את הדלת, מופתע לראות אותי אך אני מתעלם ממנו ודוחף אותו מעט הצידה, עולה במדרגות אל חדרך.
אני עוצר ולוקח נשימה עמוקה. הפעם אני אצליח, הפעם אני פשוט אגיע לעיקר מההתחלה.
אני נוקש קלות בדלת וקורא בשמך. "נועם?" את שואלת בקול רועד בתגובה לקולי. אני מנסה לפתוח את הדלת כדי להיכנס אך מגלה שהיא עדיין נעולה. "את לא הולכת לתת לי להיכנס?" אני שואל בתקווה. "לא." את אומרת מיד בהחלטיות. אפילו בלי שנייה קטנה של היסוס. אני נעלב. "אני צריך לדבר איתך, את לא מבינה. השיחה ההיא, אז, כשהתחלנו לדבר, את הבנת אותה לא נכון-" אני אומר אך את רוטנת בצד שלך ומפעילה מעט מוזיקה. "לפחות תתני לי להסביר." אני צועק מעט, מנסה להתגבר על הרעש שבפנים. אחרי שאני מתחיל לחשוב שאת כבר לא הולכת הקשיב לי יותר לעולם אני מסתובב, כמעט עושה את הצעד הראשון בדרך למטה כשאת פותחת.
"תן לי סיבה אחת טובה להקשיב לך." את אומרת, ועינייך כל כך אדומות שאני אפילו לא חושב על להתחכם. אני מבין שיש לי רק הזדמנות אחת.
"כי אני אוהב אותך." עינייך מתרחבות טיפה ואז ממהרות לחזור להבעתן הרגילה, משדרות את המבט של "אני לא מאמינה לך".
"אז כשאמרתי לך שאני אוהב מישהי, ברור שהתכוונתי אלייך, למי עוד אני יכול להתכוון? את מכירה אותי כל כך הרבה זמן ואני אותך, שזה טבעי שנתחיל לפתח רגשות אחד כלפי השנייה. אני…" פרעתי מעט את שערי במבוכה. "ניסיתי לגרום לרגע הזה להיראות מגניב, כמו כל ההצעות המגניבות שאמרת שהיית רוצה שיציעו לך, פשוט לא חשבתי שתיקחי את זה לכיוון אחר…" ניסיתי לקרוא את הבעת פנייך אך לא הצלחתי. זו היתה השיחה השנייה הכי מביכה שהיתה לי בחיים, ויש לי הרגשה שגם בזו את הולכת לסרב לי.
"אתה טיפש." אמרת פתאום, עם עיניים בורקות וחודרות. "אידיוט, כל הזמן מנסה להיות מגניב, תמיד יודע איך להצחיק אותי, תמיד קושר קשרים מאחורי גבי עם דניאל למסיבות יום הולדת גדולות…" את מתחילה לדבר ופתאום אני מרגיש מין קל של הקלה מציף אותי. חזרת
להיות עצמך. אני מתקרב אלייך וכורך את ידיי סביבך, מתעלם מהאגרופים הקטנים שאת מכה בי וטומן את ראשך בכתפי, כדי שתוכלי לבכות בשקט. "הכל בסדר, הכל בסדר…" אני ממלמל ומרגיש את ידיך מוחצות אותי בחיבוק. מזווית העין אני יודע שדניאל בטח צופה בנו עכשיו, ספק מגחך על האשמות וספק על המצב שבו אנחנו נמצאים.
"אני עדיין צריכה לטוס מחר, אתה יודע." את אומרת, וזה שוב חוזר ושובר לי את הלב.
"אני יודע, אבל עכשיו אני מרגיש יותר טוב, כי אני יודע שכשתחזרי יהיה לנו הרבה מה להשלים…" אני אומר בשובבות ודוחף אותך פנימה אל חדרך, סוגר את הדלת מאחורינו למרות המבט המופתע של דניאל.