הצגה שבה היתי היפה,לא החיה.

אני נעמדתי בתנוחה אצילית והרמתי ידי אל-על. "לכבודי להכריז על אשת החצר מארי סמית'." אמרתי בקול של כרוז. דינה, זאת ששיחקה את מארי בהצגה, מיהרה לעבור על פני – מנסה להיות גאוותנית כמו שהדמות צריכה להיות – אבל לא בהצלחה. "אני גאה להכריז על אשת הקיסר…" כאן כולם היו חייבים להתפעל מאנה שהיתה האשת הקיסר. היא עמדה בשמלה בצבע שמנת נגוהע במגע זהב מועט אך ראו שיש שם אותו. תכשיטים מכסף נחו על צוורה ועגילי יהלומים ענקיים על אוזניה. שערה השחור והשופע נח בתסרוקת מדויקת על ראשה החינני. היא היתה מושלמת לתפקיד. "הקיסרית…" אמרתי שוב מנסה להיות נואשת כמו שכתוב בתסריט. "מה שמך גברת?" שאלתי אז. "יפהיפיה שכמותך חייבת להיות ידוע לקהל, מהוא שמך?" חזרתי על מילותי בסקרנות. "שמי הוא ליאנור." היא קדה ואני הכרזתי עליה בקולי קולות. אחרי שהכרזתי על כולם התחלתי לדאוג, נכון עכשיו אני יוצאת מכאן ומורידה את תחפושת הכרוז ומתחפשת למלכה… אבל היא זאת שעוזרת להרוג את אנה, זאת אומרת בהצגה ליאנור. המלכה היא החיה,הרעה.
נכנעתי ומיהרתי לצאת מהבמה בחיפזון. כשניכנסתי לחדר הלבשה ולבשתי את שמלת המלכה, שמלה תפוחה בצבע סגול מלכותי ואבני אחלמה, שמעתי צחקוקים. "רובי הזאת," נחרדתי, זהו שמי! למה הן מדברות עלי? ", טוב, אז היא נדלקה על מאט… ונראה לי שגם הוא… אבל היא נראת זוועה! ותאמיני לי שהיא מזה תיראה כמו עצמה בתפקיד הרע הזה. היא רעה בדיוק כמו המלכה. רק שעם המלכה היתה מודרנית ומאוהבת, זה היה במטרה." ואז זיהיתי את קולה של אמבר. אני מיהרתי לברוח חזרה להצגה. אחרי שתסתיים אני יהיה חברתה של אנה. מחיתי דמעות והתחלתי לשחק את המלכה.
כשהגיע הקטע שבו היתי צריכה להרוג את אנה בתפקיד ליאנור והיא היתה בדרך למושיע, המלך שהוא מאט,מי שאהבתי, אני לא הרגתי אותה. נתתי לה את הסכין שהיתה פתאום חמימה למגע וניגשתי למאט. "מעתה יהיה שלום!" ואנה קדה בשובבות וקרצה לי. ורגע לפני שהורידו את הוילונות נישקתי אותו.
בואו נגיד שאחרי זה היתי היפה.