מתקן לבבות

אני מכונה "מתקן הלבבות", פשוטו כמשמעו. פטיש ומסמר, מכות חשמל, התעסקויות דקות בכלים מזעריים והאיבר מתוקן. מידי שבוע באים אליי לקוחות, מכל הסוגים, מכל המינים. פעם הוא ופעם היא. זמני הממוצע לתיקון לב הוא יממה אחת, 24 שעות בהן אני מקדיש את כל תשומת לבי שלי הפרטי למען מלאכה זו, למען האחר. אני מתפרנס לא רע, כן. יש החושבים שאני "גונב את הכסף", אך אלו לא באמת יודעים מה עומד מאחורי הדבר וכמה נדיר זה להיות "מתקן לבבות".
"לתקן לבבות," יש האומרים, "זו עבודה סתומה המכשפת את החברה, כל רגש קטן, והלב נפגע." והרי אנו יודעים, שכשהלב נפגע, הוא גם צריך תרופה. אני התרופה, ולמען מחייתי, אני לוקח עליה את הסכום המינימלי. אלו שמתנגדים בוודאי לא חוו שברון לב. אלו שנסערים בנוגע לעניין, וודאי מעולם לא סערו באמת. אני רואה זאת כחובתי לדאוג לבריאות האדם, נפשית ופיזית, מפני ששני אלו באים במאזניים, אחד מול השני, במידה והנפש נסדקת, הגוף הולך ודועך עמה.

עבודתי נעשית בחשאיות, אך ורק מי שפונה אליי. השמועות הן אלו אשר מקלקלות הכל, מחשבות מלוכלכות הנפלטות אל אוזניי החברה, מתגלגלות ככדור שלג במדרון. אני בודד, יושב יממות שלמות, אחת אחרי שנייה, בחדרי האפל, המאובק, וסביבי אלפי שרטוטי לבבות, ספרי לימוד, דגמים וכלים למיניהם המפוזרים באי סדר מוחלט על שולחן העבודה. "בודד" זו לא לגמרי ההגדרה המתאימה, מפני שאני חווה ונחשף לכל כך הרבה סיפורי חיים אשר מצד אחד ממלאים כל חלק בנפשי שלי, ומצד שני, אני חווה זאת לבד. האם זו לא בדידות? העובדה שאין מי שתשתף עמו את חוויותיך? לעתים הייתי מדבר אל רוזה, החתולה שלי, עד שהבנתי שזה די פסיכי. לדבר אל חתולה? נו באמת, תשתלט על עצמך.

בחלוף הימים האחרונים הרגשת "הבדידות" החלה לפוג. בפעם הראשונה עבדתי על לב אחד יותר מיממה. לא הצלחתי למצוא את הפלסטר שיכסה את המכה, ידביק את הרסיסים למקומם המושלם.
הלקוחה הייתה באה אליי, כל יום, לדרוש את שלום ליבה. הייתי מחייך, מנסה להסביר ואולי להרוויח עוד מעט זמן. היא הייתה סבלנית. הייתה מוכנה לחכות בשבילו אפילו שנים. העיקר לקבל אותו שלם.
מידי יום הייתה מגיעה לביתי השומם ומאירה אותו בניצוצות עיניה האפורות, מרעישה אותו בקולה הענוג, מכשפת בצבעים חדשים שלא ידעתי על קיומם ומבשמת עם ריח גופה הטבעי המהול ביער, טריות, דבש וקינמון. כמה טעים זה קינמון. היא הייתה מצחיקה אותי, גם כשהייתי מדוכדך כששום תרופה לא נמצאה, "אתה תצליח," היא אהבה לומר, שוב ושוב, לא הפסיקה להאמין. אתם לבטח שואלים, מה הייתה הבעיה בלב? למה "מתקן הלבבות" לא הצליח להגיע אל הפתרון? הבעיה הייתה- שהיא לא הפסיקה לאהוב מישהו שהכאיב לה. האהבה שלה הרסה אותה והיא הייתה מוכנה לעשות הכל כדי לשכוח, למחוק, להפסיק לאהוב. עניין האהבה הוא עניין מורכב, לא הייתי מומחה בזה ולכן נעזרתי בכל מיני ספרי לימוד, מאמרים בין לאומיים, דיונים והתייעצויות עם פרופסורים גדולי השכלה ממני, אך דבר לא עזר.
הלב המשיך לאהוב. עוד קצת והיה נשבר לגמרי, היה מפסיק מפעימה, ולכן מיהרתי כל כך להושיט יד ולהושיע. היא העריכה מאוד את התאמצותי, יכולתי לראות זאת בתווי פניה שהשתנו כשחייכה אליי. אבל עמדתי להשתגע! לא הצלחתי למצוא פתרון! ושאר עבודות הלבבות שלי נדחו ונדחו…מה אעשה? הבלבול אחז בי והפך לצל יותר מידי גדול בחיי.
יום בהיר אחד התיישבתי בחדר עבודתי, שילבתי ידיים ומידי פעם כרסמתי את מחק העיפרון בכף ידי. "אני חייב לשחרר אותה," אמרתי לעצמי, "אני חייב לתת לה הזדמנות חדשה," ואז זה הכה בי. היא צריכה לב חדש, לא לב מתוקן. אבל איפה אמצא לב שמעולם לא אהב? לב שחיי חיים שלמים בבדידות? לב שרק עכשיו יוכל לפתוח דף נקי ולהתחיל לשכתב את סיפור חייו?
הלב שלי. עמדתי לוותר על הלב שלי.
אתם יודעים מה? לא הצטערתי בכלל, הרעיון לא זעזע אותי אלא למרבית הפלא שימח אותי עד מאוד. הייתי מאושר. למחרת, צמוד לחזי הופיע פלסטר איקס ענק אשר הסתתר מתחת לחולצת הטי שלי. היא הופיעה עם אותה סלסלת עוגיות והפעם בתוספת ריבות חדשות במגוון טעמים.
"הצלחתי," לחשתי לה.
היא צווחה כמעט מיד (אחרי ההלם הרגעי שעברה) וקפצה עליי בהתרגשות.
עשיתי את עבודתי והחדרתי לה במקצועיות את לבה החדש, הלב שלי שפועם כעת בקרבה.
קיוויתי שבפעם הבאה שניפגש, בביקורת, בעוד כחודש, אראה את השיפור שחל בה.

חודש עבר, עשרות מקרי תיקון לב עברו בשלום וביקורת הגברת הנושאת את לבי הגיעה. באפודה אפורה עמדתי מחכה על יד החלון, מצפה לבואה וכשאישה נמוכת קומה נכנסה במקומה, הצטמררתי.
"מתקן לבבות?" שאלה, "זה אני" עניתי.
"אני באה בשם גברת גרייס,"
"מה קרה?" אפשר לומר שנבהלתי.
"היא לא יוצאת מהבית…מאז שתיקנת את לבה היא השתנתה. לגמרי. אני יכולה לשבת אדוני?" מלמלה ותפסה מקום אל מול שולחן העבודה המבולגן.
"תוכלי להרחיב?"
"בוודאי," אישרה בחיוך והמשיכה, "הבגדים שלה הפכו עשירים יותר, מוקד העניין שלה. היא הפסיקה לבוא לעזור בבית התמחוי, ובבית היתומים כפי שעשתה כל שבוע. היא דואגת שתראה טוב ושלה יהיה טוב. אתה מכיר את זה, את ההגדרה הזאת, נו, 'נרקיסיסטית' כן!" נשמה עמוק והוסיפה, "היא גם קנתה עשרות מראות שמקשטות עכשיו את ביתה הקטן,"
נאנחתי.
"מה עשית?" היא שאלה, "היא הייתה החברה הכי טובה שלי ועכשיו אני כמעט ולא מזהה אותה."
כמה היא מדברת…חשבתי.
"מה עשית?" היא שאלה שוב, לוחצת על אותן הנקודות של האי ידיעה.
איך הלב שלי גרם לכזה נזק? שינוי אופי? משהו פה לא הגיוני…
"הלב שלה מקולקל, קלקלת אותו,"
אם רק הייתה יודעת…
"גבירתי אני מבקש לא להתערב בתיק הרפואי של הגברת,"
"מאוחר מידי, אני היחידה שיכולה לעזור, קלקלת אותה."
"גברתי…"
"נתת לה לב שכבר אוהב," קטעה את חוט מחשבתי.
"מה? לא, זה לב חדש,"
היא חייכה אליי, חיוך צדדי שומר סוד.
ובשתיקה הרועמת, בשאון העלים המפוזרים ברחבי צמרות עצי האלון סביב, הבנתי שיש לי עוד לב לתקן.