ריין של ריין. פרק 1

קשה. הכל קשה. חיים רעים. אנשים טובים. הכל גרוע. לב צנוע. מה שמתאר היטב את ריין.
היא עמדה עם מזוודות על שפת פסי הרכבת והקשיבה לשירת הציפורים.
נראה כי הרכבת הגיעה, אבל ריין הביטה בה בעניים ריקות מכל רגש. "תעלי על הרכבת רייני." אמר האח הבכור שלה בחשש להפרד מאחותו האהובה. "זה לטובתך." ריין ניגשה עליו ולקח לה רגע להתנפל עליו בבכי ואז לברוח אל הרכבת, לקומה השנייה, משאירה את האח שלה נבוך בתחנה. "ביי." אמרה בלחש והתיישבה על המיטה בעלת הציפוי הבורדו ומזגה לעצמה מיץ תפוזים קריר בצבע כתום. עברו כעשר דקות עד שהרכבת החלה לנסוע ועד אז ריין הספיקה לבלגן את החדר הקטן שלה ברכבת. אמנם הוא לא היה שייך רק לה מפני שבחדר היו עוד שלוש מיטות חוץ משלה, למעלה למטה ממול למיטתה, ועוד אחת מעליה. היא לקחה את הדובי הישן שלה ונשענה עליו במקום על הכרית. "הוא היחיד שעליו אפשר לסמוך, כי הוא מלווה אותי מגיל שלוש…" היתה אומרת כהוכחה לכך שהיתה נאחזת בו בכוח ברגעים קשים.
היא זרקה את הכרית ואת המצעים ועבר המיטה הסמוכה והוציאה טיפ ישן, מדליקה את השיר האהוב עליה. המוזיקה השקטה מילאה את החדר והפחה אותו, כמעת מיד, לבית השלישי של ריין. היא ניצלה את הרגעים הללו כדי לקרוא בעיון שוב את המכתב שבגללו היא נוסעת לכפר כלשהו בסביבות לונדון או עיר אחרת שאת שמה היא שכחה:

רוברט היקר,
שמעתי שרייני מרגישה לא טוב ושיש בעיות… אבל אני מוכנה בשימחה לקחת אותה אלי כדי שתבריא הצלי.
תשע נשיקות: *********
ממני דודה סאלי.

ריין צחקה. הדודה שלה תמיד חטמה דודה סאלי לא משנה למי שלחה את המכתבים, למשל לאבא שלה שהוא האח של דודה סאלי ולא בן הדוד שלה. בעצם, הסחבה לקח היא שסאלי יודעת שריין בסוף תקרא אותם.
ריין הביטה לעבר הדות שהרכבת עברה ברגעים ההם והפעם, רק הפעם חשבה שהעתיד עומד להשתנות, ואולי לטובה. כשהיא מהרהרת בכך ניכנס לחד נער, היא שמה לב במעומעם שנכנס מישהו אך היא העמידה פנים שלא. "שלום?" שאל הנער והיא הסתובבה לעברו. "אני ג'ו, בשביל חברים,גרגר, ובשביל אחרים, שונים, ארי." אמר בידידות.
ריין חיכה חיוך נעים ונינוח. "תקרא לי ריין, ארי."