כפיות- פרק 43
השעון המעורר צלצל לשעה שבע ורבע, ישנתי מעט, הרגשתי בעייפות שעדיין מתקיימת בי למרות שכבר התעוררתי. הזזתי את ידו של שגיא מבטני, היד שחיבקה אותי במשך כל הלילה, וצעדתי לכיוון חדר האמבטיה. כל החפצים שלי עוד היו בתיקים, יכולתי להסתדר ולצאת ישר משם לעבודה. לא רציתי להעיר את שגיא, גם לו מגיע לישון. אני יודעת שאני אעבור כאן אחרי שהעבודה תסתיים, נקווה שהיום לא אצטרך לעשות יותר מידי דברים מעייפים.
הסתכלתי על עצמי בראי, מנסה לראות אם יש סימני עייפות שהרי למשרד אסור להגיע שפוכים מעייפות. הסתדרתי ולבשתי בגדים חגיגיים, רשמיים, שונים קצת מהבגדים שלבשתי בנסיעה שהיו קלים יותר וקצרים יותר, בעבודה יש גם קוד צניעות. החלטתי שאת הקפה אני כבר אשתה במשרד ואצא ישר מהבית של שגיא לעבודה. נישקתי לראשו, מהמגע הזה הוא לא התעורר. הרגשתי כאילו אנחנו זוג נשוי, נפרדים בבוקר אחד מהשנייה ומתראים יותר מאוחר, מספרים איך היה בעבודה, יושבים לארוחת ערב, נוסעים לנסיעות רומנטיות. איזה רומנטיות.. שום דבר לא קרה בנסיעה הזו. זה הפתיע אותי. הוא עם היצר המיני החזק, ואני עם כל העבר שלי, ושום דבר לא קרה. רק ישנו כפיות בכל לילה, אני כבר מתחילה להתרגל לעניין הזה.
"בוקר טוב" אמרתי לי ירדן כשהוא עומד מעל השולחן שלי, "אפשר אותך לעשר דקות?" הוא חייך. "כמובן" אמרתי מיד והלכתי אחריו לחדר הבוס. ידעתי שהוא רוצה לעדכן אותי במשימות השבוע, במשימות היום. אחרי המיייל הארוך שקראתי שהוא כתב הייתי בטוחה שאני צריכה כמה הסברים. קרו כמה דברים בחברה בסוף השבוע הזה שפספסתי, תיקים נסגרו, העבודות תיוק שלי תויקו לחלוטין והתניילנו, הכל היה מסודר, החברה ממש תקתקה. עניין אותי לדעת מה ירדן מצפה שאני אעשה כרגע. הוא סגר את הדלת אחריי ופתח את הארון המיוחד, אני חושבת שיש מעטים שבכלל יודעים על קיומו. "אדום, כחול או סגול?" הוא שאל בחיוך, הוא כמובן דיבר על הקפסולות של הקפה. "אדום, שניים סוכר" חייכתי אליו. הוא חייך את החיוך הכובש שלו, ועם החליפה היפה הוא היה נראה טוב, טוב מידי. "אני מעדיף לשמוע חוויות כשאנחנו נשתה קפה" הוא חייך, "את גם נראית שאת צריכה את זה".
ועל כוס קפה ישבנו, דיברנו ופטפטנו, שכחנו לרגע שיש עבודה. סיפרתי לו על המראות היפים של לונדון, על הגנים, על חלק מהשיחות. סיפרתי לו על התמונות המביכות או על הצחוקים שהיו לשנינו, הוא נהנה לשמוע כל פרט כזה. אני חושבת שבאיזשהו מקום הוא הבין שהחופשה הזו הזיזה אצלי משהו, שינתה אצלי משהו, הסתכלות אחרת על העולם ועל טוב העולם, ועל טוב האנשים. "כמו שאני מכיר את שגיא הוא פינק אותך שם" הוא צחק. הנהנתי אליו. הראיתי לו את הצמיד ואת השעון ששגיא קנה, הוא התרשם, מאוד.
"אני חושבת שגם לך מגיעה חופשה קצרה" צחקתי. הוא חייך אליי חיוך מתוק. "אני לבנתיים מנסה להיכנס לנעליים הגדולות ששגיא פינה לי פה, לא קל לנהל את כל המקום הזה, בעיקר את המחלקה הספציפית הזו. אני חושב שיש ממני הרבה ציפיות שאני עדיין לא בטוח שאני מסוגל לעשות". דבריו הפתיעו אותי, לא היה נראה שהוא דואג ממה שקורה פה, לא היה נראה שהוא לא מצליח להשתלט על כל הדברים. "אתה רציני?" שאלתי לא מבינה. הנחתי את כוס הקפה במקומה, זה היה מצוין. הוא הנהן אליי ואז נאנח. הוא התחיל לספר שבכלל לא קל לו לעשות את מה שהוא עושה, שהכל דורש כאן תיכנון מאוד גדול, ופיקוח, ומעבר לזה שהוא צריך להיות האחראי בפועל להוצאה של כל התיקים שנסגרים. הוא אמר לי שזה לא רק עניין של לענות לטלפונים ולהיות אחד על אחד מול לקוח, אלא שהוא צריך לדעת כל עסק וכל טלפון, וכל שיחה וכל שינוי. "אני חושב שגם בגלל זה קראתי לך לפה" הוא אמר לי לבסוף. הסתכלתי עליו לא מבינה. הוא חייך חיוך מבויש ואז קם והתקרב אליי. הוא נשען על השולחן. הרמתי את מבטי אליו. "אני חושב שאני זקוק לך מבחינה של כמו ע' הפקה" הוא אמר לי. "כלומר?" שאלתי אותו. הוא צחק והסביר שהוא מרגיש שהוא צריך מישהי שתעמוד לצידו, שהוא לא יכול לעשות את כל הדברים האלה לבד. הוא הוסיף ואמר שהוכחתי את עצמי מול אחד הלקוחות הטובים ביותר שלנו, אבל שהתקפיד שהוא מבקש כאן גדול יותר משאי פעם חשבתי לעצמי שאקבל, וחשוב ואחראי כמו להיות הבוס עצמו. כמוהו אני צריכה לדעת על כל עסק ועל כל טלפון, ולעזור לו ביחד עם ההשקעות. הוא אמר שזה דורש הרבה יותר זמן במשרד והרבה יותר השקעה בבית, ולפעמים זה דורש להיות טרוד ולהיות מאוד עסוק בתוך העבודה ולא בדברים אחרים. "רוצה לחזור אליי עוד יומיים עם תשובה?" הוא שאל. הנהנתי אליו, עדיין בשוק. "מצוין" הוא חייך ברישמיות, "ועכשיו אני צריך שתתקשרי לפה" הוא אמר והגיש לי דף, "ותטפלי במייל האחרון ששלחתי לך. שיהיה לך יום טוב" הוא חייך אליי. שנייה לפני שהוא חזר למקומו תפסתי בכתפו. "אפשר חיבוק של שבירת דיסטנס לחמש שניות?" ביקשתי בחיוך. הוא צחק ונתן לי חיבוק חזק. התגעגעתי לריח הטוב שהיה לו, להרגשה העוטפת שלי כשאני קרובה אליו. גם את הקשר הזה חשוב לי לתחזק.
חזרתי למקומי והתחלתי בשיחת הטלפון ובמיילים שרצו מפה ומשם, השקעתי את כל כולי בעבודה, והשעות עברו להן. כשלרגע הפסקתי ראיתי שהשעה כבר שתיים, זה הגיע יותר מידי מהר, אפילו הפסקות לא עשיתי. "ירדן" פניתי אליו אחרי שדפקתי על דלת חדרו בשעה שתיים ועשרה. "כן" הוא חייך, "אני רואה שהתגעגעת אחרי כמה שעות". צחקתי, הוא משעשע גם כשהוא עסוק. "אני צריכה לקפוץ להחליף מספר בחנות פה כמה דקות מכאן, רוצה לקפוץ איתי?" הצעתי לו, "גם אולי נשב לאיזה פלאפל טוב פה?" חייכתי. הוא צחק והעביר את מבטו אליי מהמחשב. "להחליף מספר?" הוא שאל. הנהנתי אליו, "סיפור אורך, אספר לך עוד כמה דקות אם תחליט להצטרף". הוא צחק ולקח את הג'קט מגב הכיסא. "אחרייך" הוא חייך.
כשצעדנו לכיוון חנות הטלפונים אמרתי לו שהגיע הזמן להחליף מספר כדי שהמספר הקודם של הזונה שעברה מפה לאוזן פשוט יימחק, שלא יוכלו להשיג אותי כי אני כבר לגמרי פתחתי דף חדש. "למה לא עשית את זה עד עכשיו?" הוא שאל. "עוד היה לי לקוח אחרון שהייתי חייבת לו חוב" אמרתי לו בנחת, "ואתמול זה נגמר, אז אפשר לשים לזה לגמרי סוף". "ואת לא צריכה גיבוי למספרים או משהו?" הוא שאל. הנדתי את ראשי לשלילה. "היו שם ארבעה מספרים" אמרתי לו, "את כולם רשמתי על דף שנייה לפני שיצאתי". הוא הסתכל עליי מופתע ואז שאל איך זה שרק ארבעה מספרים היו רשומים. "ככה יצא, אין למי יותר מידי להתקשר ובכל מקרה לא רציתי שהטלפון הזה יזוהה עם מישהו או משהו, שלא יצליחו להבין מי אני. המספרים היחידים שהיו זה אתה, שגיא, עדי ומנהל הבנק שלי, שהוסף ממש לאחרונה. אותו אני אצטרך לעדכן שהמספר שונה". הוא הנהן אליי ואז פתח לי את דלת החנות. חייכתי, הרבה זמן לא חוויתי מחוות ג'נטלמניות.
זה לא היה כל כך קשה, ובדרך גם הציעו לי לשדרג למכשיר טוב יותר והאמת שרציתי בזה. עם כל העבודה ועם כל מה שהיא דורשת אז כדאי שיהיה לי מכשיר טוב. הרבה מהעבודה אני מבצעת מהטלפון. המספר שונה כמעט לחלוטין, מספרים שונים, קומבינציות שונות. ניסיתי לחשוב איך אני אצליח לשנן את הכל. כשיצאנו מהחנות והונח בכיס האחורי הטלפון החדש, חייכתי חיוך מתוק, חיוך לעצמי. "זו התחלה חדשה" אמר לי ירדן. צחקתי והפניתי את מבטי אליו, "הנה הסיומת לתקופה הכי שחורה בחיים שלך שלעולם לא תחזור". "איך אתה כל כך בטוח שהיא לא תחזור?" שאלתי אותו. הוא גיחך. "את לא תתני לה לחזור, את תשמרי על המקום שלך באחד הדרגים הגבוהים בחברה, את תשמרי על העבודה שלך ואת לנצח תתמקדי במה שאת אוהבת. את לא תתני לעצמך לחזור שוב לשפל המדרגה". "בנאדם אחר שאולי היה אומר לי את זה הייתי מגחכת" אמרתי בחיוך, "אבל אתה, שהכרת אותי לא כי הייתי זונה, אלא כי קודם כל ראית אותי לפי האישיות שלי, אני חושבת שלמילים שלך פה אני יכולה להאמין. זו התחלה חדשה גם בקשר לאמון שלי באנשים. האמון שלי בך חזר כבר מזמן". הוא נתן לי חיבוק חזק והמשיך לצעוד איתי כשאני קרובה אליו אל עבר הפלאפל שקרוב לעבודה. אני מתחילה להיות מוקפת באנשים שמבינים אותי ואת הרגש שלי הרבה לפני שהם רואים בי כלי למיטה.
תגובות (8)
אווו תמשיכי 3>
אומיגדד מושלםםםם תמשיכייי!!
מושלם.. אבל לא הבנתי הם זוג? ( שגיא ואדווה)
*אבל שהתקפיד… – תפקיד
פרק מקסים ^~^ אני גאה בה.
תמשיכי :>
אני מתה עלייה!!!!!!!!!!!1
תמשיכייייייייייייי
תמשיכי!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
דחוף להמשיך!!!
הסיפור שלך מרתק אותי*~*
אני אוהבת את שגיא חחח
תמשיכי;)