המכשפה והצייד | פרולוג

"אנסטסיה, תיכנסי לכאן. מהר!" אמרה אימה של אנט ודחפה אותה לעבר קופסאת העץ שהתאימה למידות גופה הצנום של אנט.
"אמא, למה? איפה רן?" אנט שאלה. היא לא הבינה למה כולם סביבה לחוצים ומחפשים אחר השרביטים שלהם. לפני כמה דקות אביה של אנט יצא כששליח בא להגיד לו משהו, שזה לא היה דבר חדש לאנט, תמיד היו מגיעים שליחים אל אביה ואימה עם בשורה זו או אחרת. אבל הפעם כשחזר אמר משהו שכנראה היתה קוד למשהו כי כולם החלו לקום ולחפש את השרביטים שלהם באמצע הפגישה.
אנט חיפשה את אחיה מעבר לכתפה של אמה אך לא מצאה אותו. "רן עוד מעט יחזור אנסטסיה. אני רוצה שתיכנסי בבקשה לקופסא ואל תצאי ממנה עד שאגיד לך, אוקי?" אמרה אימה של אנט בקול מרגיע.
"טוב אמא. אבל תגידי לרן שהוא צריך להחזיר לי את הספר כישוף שלי. הוא לקח לי אותו לפני ואני לא מוצאת אותו."
"אין בעיה אנסטסיה, אני אגיד לו." היא חייכה אליה ברכות. "ועכשיו אני צריכה שתיכנסי לכופסא." אנט היננה ונכנסה לקופסא ואימה סגרה את המכסה ואנט נותרה בחשיכה. "אף פעם אל תשכחי שאנחנו אוהבים אותך אנסטסיה." היא שמעה את אימה אומרת.
"גם אני אוהבת אותך ואת אבא, אמא. למה את אומרת את זה?" שאלה אנט, היא לא הבינה מה קורה.
"הציידים עלו על המיקום שלנו."
"אבל ציידים זו רק אגדה שמספרים למכשפות שובבות כדי שלא יהרסו ויעברו צד." אמרה בבלבול וקולה הידהד באוזנייה בחשיכה. "לא, הם אמיתיים. ואם כן, אז איך זה שאף פעם לא ראיתי אותם?"
"כי אנחנו שמרנו עלייך מהם אבל עכשיו הם יותר מידיי, אנחנו נצתרך להילחם בהם."
עיניה של אנט נפערו בבהלה. "אז תתני לי לצאת. אני גם רוצה להילחם. אל תשאירי אותי לבד אמא."
"לא נוכל להילחם אם אני, אביך ורן כל הזמן נחפש אותך כדי לוודא שלא נפגעת, עדיף שתישארי פה מוגנת ואני אקרא לך כשהקרב ייסתים." היא חשה שהקופסא מרחפת באויר ונתקעה בתקרה.
"אמא!" אנט צעקה אל אימה ודמעות עלו בעיניה. היא לא רצתה לתת להם להילחם לבד. גם היא ידעה להטיל כשפים. אנט שמעה שמעה פיצוץ והטילה כישוף שלמדה מאביה יום קודם לכן, חור קטן נפער בקופסא. הדבר היחיד שראתה לפני שהפתח מולה נסגר היה ילד עם בגדים שחורים ושיער שחור. היא לא ראתה את פניו.
אנט התחילה לבעוט ולצרוח שיורידו אותה מהתקרה. אבל אף אחד לא שמע אותה. רק היא שמעה אותם. צורחים וצורחים. אחרי זמן מה שגרונה של אנט כבר כאב מצעקות ובכי אנט התיישבה בפינת הקופסא ולחצה על אוזניה בידיה. היא לא רצתה לשמוע את הצעקות.
היא ישבה בפינה וחיכתה לשמוע את אימה קוראת לה ללמטה. כשאנט עוד לא שמעה צעקות או צרחות מיוסרות הקופסא התחילה לזוז. הפתח שהיה נפתח. הדבר היחיד שראתה מולה היה גופות של אנשים שראתה כל חייה ועוד כמה מהאנשים בבגדים השחורים. כשקכופסא הגיעה לרצפה אנט מיהרה לפתוח את דלת הכופסא, ושלא כמו ממקודם היא נפתחה בקלות.
דמעות שוב הופיעו על עיניה של אנט. היא מיהרה לחפש את הוריה ואחיה. היא מצאה את שלושתם באמצע החדר אחרי שפילסה את דרכה אליהם בין כל הגופות והרצפה החלקה מדם שהיה עליה. צעקה ברחה מבין שפתיה של אנט כשראתה את ראשו של אחיה מנותק מגופו. על כל וגופם היה מרוח דם. כל כך הרבה דם.
ראייתה נהייתה מטושתשת והיא צנחה ליד שלושת הגופות והתפרקה עליהם בבכי. "אמא.. אמרת שתיקאי לי!" היא צעקה אבל לא היה אף אחד שישמע אותה. "אמרת שתיקראי לי!". אנט לא ידעה כמה זמן היא ישבה ככה כשהיא בוכה ומחבקת את הוריה ואחיה, מסרבת להאמין שהם כבר לא איתה. יד נגעה בזרועה של אנט.
"אנסטסיה." היא שמעה מוכר מאחוריה אבל היא לא ענתה ורק הידקה את אחיזתה. "אנסטסיה, את צריכה לקום. הגופות יתחילו תכף להסריח. צריך לקבור את ההורים שלך ואת אחיך. את צריכה לתת לנו לקחת אותם." אנט שמעה את האישה מדברת אבל זה הגיעה לאוזנה האחת ויצא מהשניה.
"ניסינו כבר המון פעמים לבקש ממנה שתזוז אבל היא לא מוכנה, מיס." אמר אחד האנשים שאנט זכרה שניסו להוזיז אותה ממקומה. היא לא תיתן להם להפריד אותה מהם. אף פעם. "אפילו ניסינו פעם אחת בכוח והיא פשוט התחיל ה לצרוח ושילחה אלינו משהו שהיה נראה כמו גל אנרגיה אבל אני חושש שזה הרבה יותר מזה. זה העיף את כולנו לקצה השני של החדר.והיו לנו הגנות."
"איך?"
"אני לא יודע." אנט שמעה אותם מדברים אבל בכלל לא התייחסה אליהם. הם לא חשובים. רק אתם חשובים אמא אבא ורן. אני לא אעזוב אותכם.
"אנסטסיה. אני דודה שלך, קייטלין." האישה שדיברה אליה מממקודם אמרה. אנט נזכרה מאיפה היא הכירה את קולה. אימה תמיד הייתה מדברת איתה בטלפון. אנט הרימה את ראשה. קייטלין הייתה אישה רזה וקצת גבוה. היא מאוד נראתה דומה לאימה.
"את אחות של אמא?" קולה של אנט היה צרוד. "כן, ואני פה כדי לקחת אותך אלי, את תחיי איתי ועם בעלי ג'יימס."
"אני לא עוזבת אותם." אמרה אנט בהפגנה.
"אני יודעת שזה קשה, אבל את חייבת לעזוב אתם, הם לא איתנו עוד. הם במקום טוב יותר." אמרה וליטפה את ראשה של אנט.
"אבל הם כן פה. הם איתי. אמא אמרה שהיא תקרא לי." אמרה אנט וחזרה להניח את ראשה על גופה של אביה. "הם עוד מעט יקומו."
"הם לא אנט, את צריכה לקבל את זה. ההורים שלך ואחיך מתים." אנט ידעה שהיא לא התכווה להכאיב לה, אבל זה כאב. מאוד. "הדבר היחיד שתוכלי לעשות למענם עכשיו זה לקבור אותם ולזכור אותם."
"אבל אני לא רוצה רק לזכור אותם." אמרה בקול חנוק.
"אבל זה מה שנשאר לנו. בואי אלי אנסטסיה. בואי נזכור אותם ביחד. את לא לבד בזה." אנט העיפה מבט אחרון אל עבר הוריה ואחיה. "אני אוהבת אתכם." אמרה וקמה מהרצפה. על כל בגדיה היה מרוח דם שנקרש כבר אבל כנראה לא הפריע לקייטלין שהחזיקה את אנט בזרועותיה. ושוב אנט התחילה לבכות וחיבקה בחזרה את קייטלין.