אקדמיית סנט אגנס- פרק שלישי: הפרופסור

"למה אתה מספר לי את כל זה?" השוטר שואל בתסכול.
"שקט, זה חשוב." אני קובע, הוא נאנח בקול.
"אתה יכול למהר לפחות?"
"אני כבר ממהר!" אני קורא.
"אתה מדבר כבר שעה, ועוד לא סיפרת לי מילה אחת עם פואנטה."
"זה יקח עוד הרבה זמן, אז כדאי שתרגיש בנוח."
"אחרי ארוחת הערב הלכתי להתקלח (פחדתי שהבית ספר הזה יהיה מהמקומות האלו שיש בהם מקלחות משותפות, אבל היו תאים דיסקרטים בצורה נהדרת, וזה היה ממש נחמד לא לדאוג שאף אחד אחר לא בדיוק שוטף ידיים או משהו כדי שיהיה זרם, וזה שהמים החמים הגיעו מיד ולא היה צריך לתקוע את הספוג מתחת לידית כדי שהמים יזרמו וכל זה, כמו בבית שלי.) ואז הלכתי לחדר שלי, ודיברתי והתמקמתי עוד קצת עד שבאחת-עשרה טוני ובלייק החליטו ללכת לישון: אז ניסיתי גם להירדם.
אבל לא הצלחתי, זאת אומרת… חשבתי על אמא שלי, על הבית ספר שלי, על הילדים ההם… הם יתגעגעו אלי אפילו קצת? הם אי פעם יחשבו עלי שוב? ומה אם אמא שלי? היא שוכבת עכשיו ערה וחושבת עלי? או שאולי היא באיזה מועדון?…
בשתים עשרה עדיין לא הצלחתי לישון, ואז נזכרתי במה שאווה אמרה לי. "אל תהסס לבוא אלי אם קשה לך, טוב? דובי שכמותך בטוח יתקף געגועים הביתה באיזשהו שלב."
אני מניח שהיא לא חשבה שבאיזשהו שלב יהיה פחות מעשר שעות אחרי שהגעתי לכאן.
יצאתי מהמיטה, נעלתי את נעלי הבית, והחלטתי להשאיר את ג'יימס בחדר, כי ללכת לחדר של אווה אומר ללכת לחדר של ג'ייסון, והיתה לי תחושה שהוא יצחק עלי אם הוא יגלה שעדיין יש לי דובי.
יצאתי מהחדר ממש בשקט, ודפקתי על הדלת של החדר שלהם ממש בשקט, למקרה שאווה וג'ייסון ישנים.
מיד אווה פתחה את הדלת, היא לבשה רק תחתונים וגופיה וזה היה מאוד מאוד מביך.
אבל אווה רק סקרה אותי מכף רגל ועד ראש, ואז הבעה מעט משונה עלתה על פניה. זה נראה פחות או יותר כאילו היא הולכת להתפוצץ.
"אלוהים אדירים!" הקול שלה נשמע כמו הקול של סידני הילס מהכיתה הישנה שלי כשהיא ראתה את הסרטון ההוא של החתלתול שהתעטש. "מתיוס! יש לו חליפת פיג'מה! זה כל כך חמוד!"
הבטתי את הפיג'מה הכחולה בהירה שלי, לא מבין מה לא בסדר איתה.
"או, ומצוירות עליה כבשים קטנות!"
הייתה על הפיג'מה הזאת כבשה אחת, והיא הייתה די גדולה.
"אלוהים, אתה כל כך חמוד." היא אמרה ונתנה לי להיכנס.
החדר של אווה וג'ייסון היה המקום הכי מלוכלך ומוזנח שראיתי בימי חיי, היו בו שני שולחנות כתיבה מפוצצים, אחד מלא בספרים ודפים, והשני בחלקים של מכונות ומנגנונים ורובוטים בנוים למחצה. כמו בחדר שלי ושל בלייק וטוני, היו בו שתי מיטות קומותיים שניכר שרק אחת מהן בשימוש, ג'ייסון ישב במיטה העליונה והתעסק במשהו עם ברגים ואומים.
"מה אתה עו-" התחלתי לשאול, אבל אווה השתיקה אותי.
"שקט, הוא ישן." היא אמרה, הבטתי בה בלבול. "אבל… הוא עובד…"
"טוב, באותה מידה הוא היה יכול להיות ישן. זה מצב של תודעה חלקית, שניתן להתעורר ממנו באמצעות גירויים חיצוניים. הוא נותן סיפוק נפשי ופיזי ומרווה עייפות. לי זה נשמע כמו שינה." היא אמרה. "טוב, אז מה רצית?"
השפלתי את מבטי ועשיתי עיגולים עם הרגל שהייתה עטופה בנעלי בית בצורת ארנבונים לבנים ופלאפיים שהסתתדרו עם הפיג'מה שהיו עליה רק שתי כבשים.
"א- אני ל- לא הצלח- הצלחתי ל- ל- להיר- רדם…" גמגמתי בביישנות. אווה פלטה 'אוו' ממש ארוך והושיבה אותי על המיטה מתחת לג'ייסון. הראש שלי היה בגובה של הבטן שלה ועוד פעם שמתי לב להעידר המכנסיים המשווא.
"אווה…" אמרתי, מקווה שהיא תבין לבד מה מפריע לי. אבל לא, היא התכופפה אלי והחזה שלה היה בגובה של העיניים שלי.
"בבקשה תתלבשי!" פלטתי בבעתה. אווה קימטה את מצחה.
"רוג'רס, הילד המסכן בבירור מבועת. תלבשי מכנסיים, ואולי גם חולצה שמשאירה קצת מקום לדמיון." ג'ייסון אמר מעלי. אווה טיפסה על שני השלבים הראשונים בסולם כדי להגיע אליו.
"אתה לא עובד או משהו?" היא שאלה בקוצר רוח, למרות שלא ראיתי את ג'ייסון יכולתי לשמוע את הצחוק הלגלגני שלו. "כבר לא, סיימתי."
ופתאום הפנים של ג'ייסון היו מולי, רק הפוכים. הוא נתלה מקצה המיטה שלו.
כמובן, שהוא לא לבש חולצה. ולא רציתי לדעת מה מכסה אותו מהמותניים ומטה. השיער הבלונדיני שלו הזדקר לכל כיוון והעיניים האפורות שלו לא נראו משועממות כמו בכל שער הזמן, היה בהן איזה זיק.
"יש לך טלפון?" הוא שאל.
"אממ… כן…" אמרתי, "אבל בחדר…"
"לחלוטין חסר תועלת." ג'ייסון הכריז. "רוג'רס, אני יכול לשאול את הטלפון שלך?" הוא הביט באווה.
"תשכח מזה, בפעם הקודמת שנתתי לך להשתמש לי בטלפון הוא נשרף." היא אמרה בקוצר רוח ופנתה לאחד הארונות, מחטטת בו בריכוז.
"אבל רוג'רס, אני צריך לבדוק אם זה עובד, אחרת זה אומר שהרמקול שלקחת- אה, זאת אומרת, השעלתי, מהמחשב לא מתאים למעגלים, ואני צריך להתחיל לחפש חוטים חדשים ומלחם, ואני צריך לדעת כבר עכשיו אם אני יכול לחבר מיקרופון או שכל הדבר הזה חסר תועלת לחלוטין, הוצאתי את כל הכסף למקרי חירום שלי על הכרטיס זיכרון, ואם כל זה לא עובד אני צריך להחזיר אותו בקרוב כדי לקבל החזר. אחרת כל העבודה שלי הייתה לחינם, ואין לי שום דרך להשיג חלקים חדשים…" ג'ייסון סיים את הסברו בטון נואש שחדר אל הלב שלי, עדיין תלוי בראשו מטה. אווה גילגלה עיניים.
"אתה כזה שקרן דוחה." היא אמרה, ופנתה אלי. "הוא לא הוציע אגורה על הכרטיס זיכרון או מה שלא יהיה, הוא פירק משהו ולקח אותו, והדיבור הזה? שנשמע כאילו הוא ממש ממש אומר את האמת? אז הוא לחלוטין, ללא כל שמץ של ספק, שקרי. תמיד. בחיים על תיפול בפח הזה, כי זה יגמר בזה שאתה בצרות והוא עושה בדיוק את אותו קול לאלא שמאשימים אותו."
ג'ייסון נראה מזועזע. "את באמת חושבת שאני כל כך מניפולטיבי?…" הוא אמר, הוא נשמע כל כך אומלל שקצת התחשק לי לחבק אותו.
"כן." היא אמרה ללא היסוס. ג'ייסון פתח את פיו לצעוק עליה, אך ככל הנראה הרגליים שלו השתחררו והוא נפל על הרצפה, עם הפנים מטה.
הוא לבש מכנסיים. תודה לאל.
הוא נעמד מיד ופנה אל אווה שבדיוק לבשה מכנסיים ש… היו שלו? (כל פעם מחדש נדהמתי מכמה נמוך הוא, לא מגיע לסנטר של אווה ולא לכתף שלי. קשה לי להאמין שהוא עבר את המטר חמישים וחמש.) הם רבו בלחישה במשך כמה שניות, ואמרו דברים שלא יכולתי לשמוע. עד שג'ייסון עשה פרצוף אומלל ומסכן של "אני מצטער נורא", ואווה משכה אותו לחיבוק. הפנים שלו פנו אלי, והוא חייך חיוך זדוני שעשה לי צמרמורת, והביט בי בעיניים אפורות ושטניות.
אחרי זה סיפתי לאווה למה באתי, והיא נגעה בכתף שלי. ג'ייסון הלך לישון ואני ואווה המשכנו לדבר, הרבה. היא אמרה כל מיני דברים על זה שזה בסדר, ומותר לי להתגעגע. בסוף הלכתי לישון במיטה שמול המיטה של אווה, וחיבקתי את הכרית כמו שהייתי מחבק את ג'יימס אם לא הייתי פוחד להביא אותו.

כשפקחתי את עיני ראיתי את אווה מסרקת את רעמת השיער הג'ינג'י להחריד שלה מול המראה. היא הייתה לבושה במכנסי ג'ינס כהים וטוניקה בצבע ירוק זית שתאם לעיניים הירוקות שלה.
"בוקר טוב." היא נאנחה והסתובבה אלי: המסרק הכחול עדיין נעוץ בשערה.
"מתיוס! אפילו הדבון התעורר כבר! אתה תאחר!" היא צעקה. אין תשובה. "טרוור, אולי אתה תנסה להעיר אותו? לי הוא לא מקשיב." הנהנתי בבעתה, כי לא ממש הבנתי מה קורה. אבל אווה דחפה אותי לעבר המיטה של ג'ייסון וחזרה להיאבק בשיער המרדני שלה.
"ג'ייסון?…" לחשתי, ואז טיפסתי על שני השלבים הראשונים בסולם. ג'ייסון שכב עם הפנים למטה, השמיכה כיסתה אותו עד אמצא הגב. בלי להסתכל הוא הרים את ידו, ודחף אותי בתנועה מזערית שבגלל המיקום האסטרטגי בדיוק בין עצמות הבריח שלי, וזה שלא הייתי מוכן, הספיקה כדי להפיל אותי מהסולם.
נפלתי על הישבן, זה די כאב.
"מתיוס!" אווה צעקה בזעם, וניגשה בריצה למיטה, מדלגת מעלי ומטפסת על הסולם, היא תפסה בשתי הכתפיים הצנומות שלו מאחורה ומשכה אותו ככה שהפנים הורמו מהכרית ועמוד השדרה שלו התכופף בצורה שעמוד שדרה לא אמור להתכופף בה. אבל לא נראה שזה הפריע לו במיוחד.
"אתה רוצה להתחיל עם אלימות?! תודיע לי! כדי שאני אלך ואקח את טרוור איתי."
"אני שונא את טרוור."
"לא אתה לא, אתה אומר שאתה שונא אותו כדי להסיח את דעתי למקום שבו יהיה לך קל יותר לגרום לי לרחם עליך, אבל העיניין כאן הוא שאם אנחנו נתחיל עם מכות אני אנצח אותך, וגם טרוור, ואם אתה חושב שאני אתקן את האגו הפצוע שלך אחרי שיכסחו לך את הצורה אתה טועה! ואם אתה חושב שאני אעבור בשתיקה על זה שאתה דוחף אנשים מסולמות אתה טועה! הבנת?!"
"כן."
"כן מה?!"
"כן רוג'רס."
היא נתנה לו מכה באחורי ראשו.
"כן המפקדת." הוא אמר בקוצר רוח. אווה עזבה אותו והוא צנח אל תוך הכרית.
"עכשיו קום כבר, טרוור עוד יאחר ליום הראשון שלו בגללך."
היא חזרה להסתרק מול המראה בזמן שג'ייסון קילל ולבש חולצה לסירוגין.
"זה לא היה כזה סיפור, שהוא דחף אותי מהסולם. הוא סתם היה עייף ועצבני וזה גם לא כאב בכלל."
שקרתי. זה באמת לא היה סיפור גדול, אבל זה כן כאב. לא נורא, אבל בכל זאת. הרגשתי את הצורך להגן על ג'ייסון, גם אם אני צריך לשקר טיפה בשביל זה.
"אתה צודק," היא אמרה, והסתכלה עלי באותו חיוך חביב-ממזרי ממקודם, כאילו כלום לא קרה. "זה לא כזה סיפור גדול מבחינתך, אבל עם מתיוס לכל דבר קטן יש סיבה." את המילים הבאות היא אמרה בלחש כדי שג'ייסון לא ישמע, ובכל מקרה הוא היה בצד השני של החדר ולא הקשיב. "פעם בכמה זמן הוא מתחיל להיות חצוף, ואז צריך להיכנס בו חזק ולהוריד אותו לקרקע. פעם היו רס"רים שיעשו את זה, עכשיו אין. אז אני עושה את זה, ועל הדרך אני מזכירה לו אותם כמה שיותר. ככה לא צריך להרביץ לו, ואם תשאל אותי: עדיף להיות רס"ר במשרה חלקית מאשר נותן סתירות שיטתי." היא אמרה ומשכה בכתפיה.
"זה… זה קצת… דפוק…" אמרתי בזעזוע ופחד.
"נכון, אבל גם הוא דפוק וגם אני, אז הכל מסתדר. האגו של ג'ייסון יותר גדול מכוכב צדק, ומדי פעם הוא מתחיל להתקרב לגודל של השמש ואז צריך להקטין אותו לפלוטו לפני שהוא ישרוף את כדור הארץ, מבין?"
"לא."
"זה בסדר." היא אמרה בחיוך ממזרי. "זה רק אומר שאתה יותר שפוי מאיתנו."
חזרתי לחדר של טוני ובלייק ושלי כדי להתלבש, הם כבר צחקו על הפיג'מה שלי אתמול בערב, ככה שהפעם הם הסתפקו בלשאול איפה הייתי, אמרתי להם שישנתי אצל ג'ייסון ואווה ובלייק פשוט משך בכתפיו.
בארוחת בוקר התיישבתי עם מיכאלה אדם והיילי.
"טרוור!" אדם צעק. התחלתי לקבל דה-ז'ה-וו. הידיים הרזות שלו נפרשו לצדדים, ישר אל תוך הפרצוף של מיכאלה: "אני נשבעת שאני אהרוג אותך." היא אמרה, הוא הוציע לה לשון. "תנסי." היא עמדה לנסות, אבל היילי לקחה את הסכין מהיד שלה.
"אז, שמעתי שבילית את הלילה בזרועותיה של ראש-גזר."
לקח לי כמה שניות להבין שהוא מדבר על אווה, ועוד כמה שניות לתהות איך הוא יודע את זה, ועוד כמה שניות להבין שהוא גורם לזה להישמע כאילו אני מחבב את אווה. זאת אומרת, אני חיבבתי את אווה, אני עדיין מחבב את אווה, אבל לא ככה, זאת אומרת, אני לא מחבב אף אחד ככה. לא שאין לי רגשות או משהו! כאילו, אני אחבב מישהי ככה מתישהו, נכון? טוב, אני סותה מהנושא, העיקר שנורא נבהלתי מזה שאדם חשב כזה דבר.
"ישנתי במיטה ממול." אמרתי. מיכאלה צחקה. "אז זה אומר שאתה מצטרף לשולחן שלהם?" היא שאלה, קימטתי את מצחי, ואז אדם בא להצלה. הוא לקח מפית ועט שהוא שלף משומקום ושירבט כמה דברים.
"כולם מחולקים כאן למין קבוצות חברים כאלה, בדרך כלל אתה תראה אותם לפי השולחנות. יש את קונסטנט וג'ון," הוא הצביע על השולחן שלידו ישבו שני נערים, אחד גבוה ושטני והשני בגובה ממוצא עם שיער חום-זהוב.
"טוני ובלייק," הוא הצביע על שני השותפים שלי. "שלושתנו," הוא החווה בידיו על מיכאלה והיילי. "וכמובן, ג'ייסון ואווה, מוכרים גם בתור פסיכו וראש-גזר, ואחרונה אך לא הכי חביבה: אנה, שהולכת סולו. מידי פעם עם ג'ון וקונסטנט, מידי פעם איתנו, אבל רוב הזמן לבד."
הנהנתי באיטיות.
"לכולם כאן יש לפחות כינוי מרושע אחד." מיכאלה אמרה. "אדם דואג להמציא כאלה גם לאנשים שהוא מחבב. ג'ייסון ואווה הם פסיכו וראש גזר\מלכת הלבבות והכובען המטורף, אנה היא לוון ריינג'ר, אני אייס קווין, והיילי היא 'שתיקת הכבשים'."
"מה אני?" שאלתי, ומיד התחרטתי. אדם חשב קצת וחייך. "אני מתלבט בין דובי-דוב לג'נטל ג'איינט*."
היום היה יום שני, משמע: היו לימודים. אז אדם היילי ומיכאלה הובילו אותי לשיעור הראשון של היום: ספרות.
הכיתה הייתה מרובעת וקטנה, והשולחנות היו מסודרים בשלוש שורות של שתיים מול לוח הגיר הישן. הוא, רצפת העץ, והקירות המכוסים בספריות עץ כהה, יצרו רושם שזהו אחד החדרים הכי ישנים במבנה. נראה שהחלוקה לשולחנות בחדר האוכל תקפה גם לכאן, רק שכאן רק שני אנשים יכלו לשבת בשולחן, אז היילי ישבה לבד בשולחן סמוך לזה של אדם ומיכאלה, שישבו בשורה הראשונה. בשולחן שלידם ישבו קונסטנט וג'ון, ובשורה השנייה ישבו אדם ובלייק בשולחן אחד, אנה בשני, ואווה וג'ייסון בשלישי. ככה שהייתי צריך לשבת או ליד היילי או ליד אנה.
חשבתי על מה שאדם אמר, על זה שהיא מתבודדת, והחלטתי שאולי היא לא מתבודדת מבחירה, ושיש רק דרך אחת לגלות. אז ניגשתי אליה ואמרתי:
"אני יכול לשבת?" היא הביטה בי ברוגע והזיזה את המחברת שלה, מפנה לי מקום על השולחן. אז הנחתי את התיק שלי (שהבאתי מהבית, היו שם חמש מחברות ישנות וקלמר דל.) ליד הכיסא והתיישבתי, מביט בעיניים הירוקות שלה כשהיא קוראת, וכשהסתכלתי לרגע לכיוון של אווה וג'ייסון ראיתי ששניהם מתפקעים מצחוק. עמדתי לשאול מה קרה כשהמורה נכנס לחדר.
היה לו שיער חום מדובלל, ועיניים כחולות-אפורות שכוסו במשקפיים עגולים. הוא לבש מעיל פרופסורים מעור לגופו הדק, והרים את משקפיו בידיים רועדות.
"בוקר טוב לכם," הוא אמר בחביבות, הקול שלו רעד קצת, אבל זה נראה כאילו הוא רועד קצת כל הזמן. "אמרו לי שיגיע תלמיד חדש, אבל לא חשבתי שהם התכוונו שהוא יגיע… היום."
"גם לי לא נתנו הרבה התראה מראש." צחקתי, אבל הוא לא צחק.
"זה טרוור." מיכאלה יצאה להצלה מהשורה הראשונה. המורה צחק צחוק קצר ולחוץ, אבל שוב, נראה שהוא לחוץ כל הזמן. "אני לאם ניל, אבל מן הסתם אתה אמור לקרוא לי מר ניל. כי אתה יודע, אני המורה וכל זה." נראה שהוא לא ממש בטוח בעצמו, לאור המבטים החודרים של עשרת ילדי הכיתה הוא הסתובב והתחיל לכתוב על הלוח משהו.
"הוא תמיד ככה," אנה לחשה. "חרדתי שכזה. אבל הוא מורה טוב ובחור נחמד, המורה האהוב עלי." הנהנתי.
"אז ככה, היום נדבר על מרוין פיק, מישהו מזהה את השם?"
" 'יש מין צחוק אשר מחליא את הנשמה'." אווה אמרה. " 'צחוק חסר כל רסן, צורח, רוקע ברגליו. צחוק הגורם לפעמונים לצלצל בעיירה הסמוכה. צחוק המכיל את זרע השטן. צחוק אכזרי, רומס מקדשים. הוא שואג, הוא צועק, הוא מטורף, ועל אף פי כן הוא קר כקרח. אין בו הומור. הוא זדון בלבד'. מרווין פיק." ואז היא פרצה בצחוק.
"מרווין פיק, צייר, מאייר, משורר, מחזאי וסופר, נולד בסין להורים בריטים ושם העביר את רוב ילדותו. ספרו הראשון ראה אור כשהיה בן 10, ובו תיאר את סוגי התחבורה השונים בסין. לאחר לימודי אמנות באקדמיה המלכותית החל פיק קריירה מוקדמת כצייר ומאייר ונודע בשל איוריו ל"ציד הסנארק" ו"אליס בארץ הפלאות". ב- 1946 ראה אור "טיטוס גרואן", הספר הראשון בסדרה שלימים נודעה כ"טרילוגיית גורמנגסט", שזכתה להכרה כאחת מיצירות המופת של הספרות הפנטסטית והגותית במאה העשרים, ושהציבה את פיק לצד סופרים גדולים כסטיבנסון, קרול וטולקין." היא הוסיפה.
"תודה על הציטוט מויקיפדיה, אווה." נאנח מר ניל. "מישהו כאן קרא משהו שמרווין פיק כתב?" הוא שאל, רק שלוש ידיים לא הורמו. שלי, של ג'ייסון, ושל מיכאלה.
מר ניל המשיך לדבר על מרווין פיק במשך די הרבה זמן, וזה היה כל כך הרבה יותר מעניין מכל שיעור אחר שאי פעם הייתי בו. הוא דיבר הרבה על אליס בארץ הפלאות, חשבתי שזה ספר לילדים, אבל מר ניל גרם לו להישמע ממש בוגר. שיעור ספרות ערך כשעתיים, ובאיזשהו שלב מר ניל שכח ממרווין פיק ופשוט דיבר איתנו על הפילוסופיה של אליס בארץ הפלאות, התלמידים דיברו בלי להצביע, וכמעט אף פעם לא נכנסו בדבריו של מישהו אחר, עד שמיכאלה אמרה:
"אז בעצם, צ'שייר הוא מטאפורה לאלוהים, והזחל הוא כמו נביא שקר: אומר שהוא יודע הכל, ויכול לענות על כל שאלה, אבל לא עושה את זה."
זה השלב בו מר ניל פשוט נעמד והתחיל למחוא כפיים, אחריו גם אדם והיילי וג'ון וקונסטנט וגם טוני ובלייק, התחלתי למחוא כפיים גם אני כשאנה התחילה: אפילו אווה, למרות שנאתה היוקדת לכל החבורה הזאת ולמיכאלה בפרט, מחאה כפיים, ודחקה בג'ייסון עד שגם הוא התחיל.
בסוף השיעור מר ניל דיבר עם מיכאלה, ואני יצאתי מהכיתה. חולם על היום בו אני אהיה כל כך חכם של הכיתה תקום ותמחא לי כפיים. אולי בשיעור מדעים, אבל מצד שני הם כנראה לא יבינו מה עשיתי בכלל.
השיעורים האחרים באותו יום היו צרפתית , מדעי החברה, דתות העולם, היסטוריה, ולבסוף: פסיכולוגיה.
היא חמש כיתות באקדמיית סנט אגנס, בעיקר כי היו כל כך מעט תלמידים. רק לשיעורים ספרות ומדעים היו כיתות מיוחדות רק להם. בשיעור פסיכולוגיה ישבנו בח' של שולחנות, הפעם אף אחד לא ישב לבד. אז ישבתי בין אווה לאנה, שנראתה נרגשת להפליא. "זה השיעור האהוב עלי." היא לחשה, למרות שהכרתי אותה רק היום: היה מוזר לראות הבעה לא-רגועה על הפנים שלה.
המורה נכנס לחדר, עד עכשיו פגשתי רק את מר ניל ומיס לובייר, והמורה הזה נראה לי יותר מבוגר משניהם גם ביחד. היה לו שיער לבן מדובלל, הוא היה נמוך, כחוש, וכפוף, והרכיב משקפיים עגולות לעיניים חומות. על פניו היה חיוך.
"שלום," הוא אמר. "אני רואה שהתלמיד החדש כאן." חייכתי ונופפתי, הוא צחק. נראה לי שעלי. "טרוור, נכון?" הנהנתי. הוא הסתובב והתחיל לכתוב על הלוח מילים ארוכות, והסביר כל מיני דברים שהיו די מסקרנים. אבל בעיקר: חדשים לי לחלוטין. היה לי קשה להבין מה הוא אמר, וזה היה נפלא. שכחתי איך זה שאתה ממש לומד בשיעורים. המורה הזה מצא חן בעיני. מצד שני: עוד לא פגשתי היום מורה שלא מצא חן בעיני. לדברי אווה, גוס-גוס (עדיין לא הרגשתי בנוח לקרוא לו ככה, אבל אווה נתנה לי מכה בכתף כל פעם שקראתי לו מר גוס.) היה די רשע, אבל הייתי אמור ללמוד איתו רק מחר: במתמטיקה.
בסוף השיעור היו לי לפחות מאתיים שאלות לשאול את אנה, שלפי הרושם שקיבלתי ידעה הרבה יותר מכולנו. חצי מהשיעור היה דיון של אנה עם המורה, ממנו לא הבנו כלום. אבל כשעמדתי לצאת, המורה קרא בשמי.
"רק רציתי להגיד לך כמה דברים, שרוב הילדים, בעיקר מיס רוג'רס הצעירה, קוראים לי 'הזקן'. אין לי בעיה עם זה, כי אני באמת זקן. אבל אתה נראה לי כמו ילד-טוב-ירושלים שכזה, אז אתה יכול לקרוא לי 'פרופסור'. עכשיו, לעניין החשוב יותר: אני גם המורה למדעים, ככה שאנחנו הולכים לבלות די הרבה זמן ביחד, ורציתי לקבוע איתך פגישה במעבדה של בית הספר. אם לא סיפרו לך, הסיבה העיקרית שאתה כאן, שמישהו מכם כאן, הוא שיעורי ההעשרה, שנועדו לפתח את הכישרון המיוחד שלכם. אנחנו צריכים לדון בשיעורי ההעשרה שלך, עוד סיבה שאני רוצה שניפגש במעבדה. אז אני מציע שנעשה את זה היום, מה אתה אומר על… אחרי ארוחת הצהריים?"
הנהנתי באיטיות. בחיים שלי, לא פגשתי מורה כל כך מוזר.
"בסדר, אתה יכול ללכת עכשיו. נראה שמיס רוג'רס מחכה לך."
בארוחת הצהריים עמדתי לשבת עם אדם היילי ומיכאלה, אבל אז אווה תפסה אותי באוזן (מילולית) ומשכה אותי לשולחן איתה ועם ג'ייסון, שצחק לעצמו קלות ועיצב את האורז שלו בצורות שונות ומשונות.
"תסמוך עלי," אווה אמרה. "אתה מעדיף שלא לשבת עם ה-" שם שבו מישהו קרא לאימא שלי פעם. "הזאת." היא הצביעה בראשה על מיכאלה שטרפה סטייק בחינניות של פיל אפריקאי.
"למה את כל כך שונאת אותה?…" שאלתי בפחד.
ג'ייסון נאנח וקילל, מביט בתקרה ומימלמל "למה? אלוהים?"
"היא מרתיחה ומציקה ויש לה שיער לא-מתולתל." אווה אמרה. "זהו?" שאלתי בלבול. היא נדה בראשה לשלילה, והשיער הג'ינג'י הבוער שלה עף לשני הצצדים. "היא יותר חכמה ממני." היא רטנה. "אני לא סובלת את זה."
"נרשמת לבית ספר הלא נכון." ג'ייסון צחק, היא נתנה לו מכה באחורי ראשו. "שתוק, היא יותר חכמה גם ממך. מצד שני: כולם בבית ספר הזה יותר חכמים ממך."
ג'ייסון נחר נחרת בוז.
"הוא משחק אותה רגוע, אבל אם אתה לא היית כאן הוא היה לגמרי מאבד את זה. אם יש ביקום מישהו שיותר שונא שאנשים הם 'יותר' ממנו, הרי שזה מתיוס. יותר חכמים ממנו, יותר חזקים ממנו,"
"יותר גבוהים ממנו." צחקקתי. ג'ייסון הרים אלי מבט אפור וקפוא, והניף את סכין הבשר שלו. צרחה, דחיפה, אני נפלתי אחורה עם הכיסא. כשהבטתי על השולחן סכין הבשר הייתה נעוצה עד אמצע הלהב במקום בו לפני פחות משנייה הייתה כף היד שלי, והיד של ג'ייסון עדיין החזיקה בקת.
פתאום הוא צחק, כאילו זאת הייתה בדיחה, וקם ממקומו כדי לעזור לי לקום ולהרים את הכיסא. אל אווה, שתקעה בו מבט בעיניים ירוקות פעורות לגודל של צלחת, הוא הסתכל במבט של "את יודעת איך הבדיחות שלי, משוגעות", וחזר לשבת במקומו בשלווה, שולף את הסכין שלו מהשולחן כאילו כלום לא קרה.
"אז, מה הזקן רצה ממך?" הוא אמר, בעודו לועס את הבשר. משכתי בכתפי, ואכלתי את האורז בשתיקה.
לא דיברנו בשאר ארוחת הצהריים, חוץ מכשביקשתי מאווה להראות לי איפה המעבדה, ואז ג'ייסון אמר: "זה בסדר, אני אראה לך."
אווה אמרה: "לא, לא צריך. אני אקח אותו לשם."
"באמת, רוג'רס, אני זוכר איפה המעבדה."
"כן, אבל אחרי הכל אני זאת שאמורה לדאוג לו בשבוע הראשון שלו כאן."
"אבל בכל זאת."
"מתיוס אני-"
"-די." ג'ייסון אמר, ופנה אלי בחיוך שהזכיר לי את החתול מאליס בארץ הפלאות. "אני מתעקש."
וכך ג'ייסון הוביל אותי בחביבות כנה-למראה דרך מסדרון ארוך. מדבר מידי פעם על כיתה כזו ואחרת. פחדתי אפילו לחשוב עליו מחשבה רעה מפחד שאיכשהו, הוא ידע את זה. עד שלבסוף, נעצרנו מול הדלת של מה שג'ייסון הבטיח שהוא המעבדה. אבל לפני שנכנסתי פנימה הוא לחש משהו בקול שהעביר בי צמרמורת.
"אני אוותר לך הפעם," צחקוק נבזי. "אבל בפעם הבאה שניהיה רק שנינו לבד…"
אף פעם לא הצלחתי להחליט עם דמיינתי את הדקירונת הקטנטונת שהרגשתי, כמעט כאילו מישהו נוגע בגב שלי בקצה של סכין."
"אז אתה אומר לי שג'ייסון אוליבר מתיוס איים עליך?" השוטר שואל.
"הו כן, והוא גם הלך הרבה יותר רחוק מאיומים. אבל אנחנו נגיע לזה מאוחר יותר. בינתיים, שקט. אל תפריע לסיפור.
אחרי זה, הוא הסתובב והלך, אני עמדתי שם לפחות חמש דקות, עד שהרגליים שלי הפסיקו לרעוד, ואז דפקתי על הדלת. הפרופסור הכניס אותי, חיוך חביב על פניו.
זאת הייתה מעבדה מדהימה. היו שם בקבוקי זיקוק ומבחנות 50 מ"ל וצינורות ומקפיא תעשייתי.
עברתי על שורת מדפים, היו שם כמה צנצנות, באחת מהם אבקה צהובה, ובשנייה גושים שחורים ודמוי-פחם.
"באמת בטוח להחזיק את הפחמן והגופרית קרוב כל כך אחד לשנייה?" שאלתי. הפרופסור צחק. "אם אתה לא מתכוון לאדות את שניהם וליצור פחמן גופריתי, נראה לי שאנחנו בסדר."
בלעתי את רוקי. "יש כאן כל כך הרבה חומרים רעילים…" עברתי בידי על הצנצנות והבקבוקים. "זה נשק כימי." לחשתי בבעטה, מביט בשני בקבוקים הצמודים אחד לשני. "האמנה ז'נבה אוסרת על להחזיק מתילפוספוניל דיפלואוריד*! אתה יכול ליצור סארין בשניות!"
"אממ… טכנית," הפרופסור אמר ולקח את שני הבקבוקים בידיו. "אסור להחזיק סארין, ואנחנו לא מחזיקים סארין. רק מתילפוספוניל דיפלואוריד ואיזופרופנול. אתה עלול לגלות שהממשלה האמריקאית מוצאות כל מיני פריצות בכל מיני אמנות."
"אתה… אתה צוחק עלי, נכון?" שאלתי. הוא הביט בי במבט קודר. "טרוור, או אולי כדאי שאקרא לך אדם, זה לא במקרה שאתה, מכל מחונני המדעים בארץ הזאת, קיבלת את המכתב. אתה חושב שאווה רוג'רס היא היחידה שיש לה זיכרון קריאתי? שאדם ליבון הוא היחיד בעל קישרון לפיצוח צפנים? אני מצטער להגיד לך את זה, טרוור. אבל אתם לא כאן כדי שתוכלו ללכת ללמד באוניברסיטה."
בלעתי את רוקי בפחד. "אז… אני אמור להיות איזה סוכן של הסי-איי-איי?"
"לא לפני גיל שמונה-עשרה."
הנהנתי.
"טוב, בוא נתחיל לעבוד." הוא אמר, והתחיל לדבר על דו תחמוצת הפחמן. ניהלנו שיחה מדהימה, בקשר ליתרונות ולחסרונות של פחמן בשתי צורותיו: גרניט ויהלום. הוא הדגים לי כמה תגובות כימיות מרתקות, ולימד אותי שמות של חומרים שלא הייתי מסוגל לבטא, ולא נשארו הרבה דברים בעולם שלא הייתי מסוגל לבטא. חשבתי שידעתי כל מה שיש לדעת על יסוד פשוט כמו פחמן. אבל לא: מסתבר שמה שידעתי היה כאין ואפס לעומת מה שהפרופסור יכל ללמד אותי, והוא הסביר הכל בכזאת פשוטות שזה היה פשוט מדהים. בסוף הגיעה השעה לארוחת ערב, ואני יצאתי מהמעבדה. הפרופסור נשאר. אבל לפני שיצאתי שאלתי שאלה אחת:
"פרופסור… אני לא הולך לשלוח מיילים לאמא שלי, נכון?"
ה'זקן' הביט בי בחיוך עצוב. "אני מצטער, טרוור." הוא לחש, סגרתי את הדלת מאחורי.
"אני מתחיל להתגעגע ל'אדם'…"