מציאות אחרת

אני פוקחת את העיניים שלי וצורחת משמחה. אני רצה במהירות לעבר המשפחה שלי והחברים שמחכים לי בכיליון עיניים ובוכה יחד איתם בהתרגשות. כולם מתקהלים סביבי ומוחאים לי כפיים ואני בתמורה צוחקת. צוחקת צחוק עצום שמתגלגל ולא נגמר.
אני מתחילה לרקוד ולשיר וכולם מצטרפים אליי, צופים בי ומחייכים. כולם ניגשים אלי ומחבקים אותי, אומרים שגדלתי, שנהייתי נערה יפה. יש כאלה ששואלים מתי החתונה וצוחקים. ואני מביטה בהם בחיוך רחב ומרוצה מהחיים האלה. מרוצה ממי שאני, מהמשפחה שלי, מהחברים שלי.
אני רצה בהתלהבות בשדות ובמרחבים ופורשת את הידיים שלי לצדדים. אני מרגישה חזקה, מאושרת. השיער שלי מתבדר ברוח ואני עוצמת עיניים. נהנית מהרוגע, מהשקט.
השמש מתחילה לשקוע ואור דמדומים בשמיים.
אני מסתכלת אחורה ורואה את כולם מחכים לי. אני רצה אליהם ומחבקת אותם. חלק מהאנשים הולכים ואני נפרדת מהם בחיבוק אמיתי ואוהב.
בסופו של דבר נותרנו אני והחברים הקרובים שלי. הסהר כבר עלה. ההורים שלי חיבקו אותי חזק והלכו במבט דואג. "שמרי על עצמך" הם לחשו וחייכו. אני מהנהנת.
אני הולכת עם החברים שלי לבית קפה. מקום שהרבה זמן לא הייתי בו. אני מתלהבת מהריח של הקפה, המאפים והעוגות ואני נהנית מלהסניף אותו.
"החיים האלה" אני מתחילה לצחוק והחברים שלי מצטרפים אלי.
אנחנו מתיישבים בשולחן גדול ומתכנסים בו כולנו.
"היום אנחנו פה בשביל לחגוג לך" אומרת אחת החברות שלי בהתלהבות.
כולם מצטרפים להתלהבות שלה ומתחילים לשיר לי שירי יום הולדת.
אחרי שהם שרו את השירים, הם הרימו אותי בכיסא והתחילו להמציא מילים אחרות לשירים.
"מתוקה שלי" אחד הידידים שלי אומר בצחוק תוך כדי שהוא נוגס בעוגה שהזמין.
"מתוקה שלי?" אני צוחקת
"מתוקה שלי" הוא ממשיך ומוסיף לזה לחן. כולם מיד מצטרפים אחריו.
הם ממשיכים להגיד את צמד המילים הזה ומריעים לי.
אני מחייכת וצופה בהם באושר. אני מתכוונת להצטרף למזמור שפצחו בו אך לפתע אני חשה ברע. אני מאבדת את הריכוז ומתחילה לראות אותם במעורפל כאילו קיים איזה כוח עליון שמנסה למשוך אותי החוצה, הרחק מהם. אני מנסה להאחז בהם אבל הם מהר מאוד נעלמים לי מהעיניים. הרעש גם הוא מהר מאוד פוסק. מלבד צמד המילים הזה.
"מתוקה שלי" אני ממשיכה לשמוע, הפעם קול אחר. קול מוכר.
אני מרגישה חמימות וצפצופים אחידים, של איזה מכשיר רפואי. סיטואציה אחרת.
אני לא מסוגלת לזוז.
"מתוקה שלי" הקול נשמע חנוק. אני מצליחה לפענח את הקול. הקול של אמא שלי.
היא מלטפת את שיערי ומחבקת אותי.
"את חוגגת יום הולדת היום" פוצחת בבכי
אני שומעת אנשים רבים בוכים.
"כבר שלוש שנים שאנחנו חוגגים לך פה" היא ממשיכה להגיד בקול חנוק.
"היא לא שומעת אותך, אין לך למה לנסות" קול אחר נשמע, קול כבוי.
אני מרגישה חנוקה, אני עם עיניים עצומות. לא מסוגלת לפקוח אותן. אני רוצה לבכות יחד איתם, להגיד להם שאני בסדר, שאני שומעת, אבל לא יכולה. לא מסוגלת. הגוף שלי מונע בעדי.
"היום יום הולדת, היום הולדת" אני שומעת אותם שרים לי בבכי תמרורים.
אני מבינה שהתעוררתי למציאות ושזה היה סך הכל עוד חלום טוב שלעולם לא יתגשם.