מחפש אחרייך אל האור בעינייך- פרק 27

נקודת מבט של ירדן.
קמתי בבוקר, מסתכלת על הקירות הכחולים והמגעילים של הבית חולים הגועלי הזה.
אוראל לא היה לידי, קמתי מהמיטה כדי לצחצח שיניים ולשטוף פנים.
התאפרתי טיפה כדי להחזיר את הצבע ללחיים החיוורות.
החלפתי פיגמה וחזרתי להתיישב על המיטה.
קראתי את התקציר של הספר שהיה מונח על השידה שם.
'החורף שלי בזירולנד' קראו לו.
התחלתי לקרוא, הוא היה מדהים.
סיפור אהבה כל כך קיטשי אבל כל כך יפה!!
אחרי חצי שעה של התעמקות בספר אוראל נכנס עם שתי כוסות.
לי שוקו ולו קפה.
הוא התיישב בכיסא שלידי.
חייכתי אליו.
"אני לא קונה את החיוך הזה, אל תמרחי אותי מה קרה?" הוא שאל.
"מה? זה חיוך רגיל?" צחקתי לא מבינה.
"מה את חושבת? שלא ראיתי אותך בוכה אתמול?" הוא שאל וליטף לי את הלחי.
החיוך שלי נמחק, אני לא רוצה להעציב אותו. הוא חשוב לי.
"לא בכיתי" שיקרתי.
"אל תשקרי" הוא ענה וקם מהכסא.
"אני לא" התגוננתי.
"ירדן למה בכית?!" הוא שאל ושמעתי את העצבים בקול שלו.
"כי כואב לי בסדר?! אני מפחדת שאני לא אוכל להחזיק מעמד בלידה ואני אשאיר אותך עם תינוק לבד! ההריון שלי גם ככה רגיש אז לא טוב לי להתעצבן!! למה אתה מעצבן אותי כל הזמן?" צעקתי עליו.
"כואב לך?" הוא שאל בלחש וראיתי שפניו נעשו רכות יותר.
"קצת" הדמעות התחילו לזרום.
"למה לא אמרת כלום?" הוא שאל בלחש.
"לא רציתי להלחיץ אותך" בכיתי.
"את חושבת שאם היית שומרת את זה בבטן ובסוף היית מתה לי, הייתי נשאר רגוע? לא הייתי סולח לעצמי בחיים אם היה קורה לך משהו" הוא אמר וליטף לי את הלחי, מנגב את הדמעות.
"אתה מדהים" מלמלתי לעצמי.
"בשבילך, אני אוריד את הירח, הבנת? אני אעשה הכל בשבילך" הוא תפס לי את הפנים ונישק אותי.

נקודת מבט של עוז.
"בואי לפה אני אתפוס אותך, פחדנית" צעקתי לשובל שברחה.
"בחיים לא תתפוס אותי, אתה מעשן, יש לך ריאות של בן אדם בן תשעים" היא צחקה והמשיכה לרוץ.
הגברתי מהירות, אני יראה לה מה זה בן אדם בן תשעים.
תפסתי אותה.
"בן תשעים אה?" צחקתי ולא שחררתי אותה.
"לא לא מה פתאום, אתה בן 17 הכי חתיך בעולם, בכושר, יד ראשונה מרופא, תוריד אותי" היא צחקה.
"נחמד לי ככה" צחקתי והתחלתי ללכת, יד אחת תופסת בה והיד השנייה מנסה לעצור אותה מלתלוש לי את כל השיערות מהראש.
"נו כבר תוריד אותי" היא צחקה.
הורדתי אותה, תפסתי במותניים שלה ונישקתי אותה.
אין דבר שאני אוהב יותר ממנה, היא הדבר הכי חשוב לי בעולם.
"העיניים שלך" מלמלתי כשהתנתקנו.
"מה איתן?" היא צחקה.
"הן מהפנטות אותי" צחקתי.
"שתוק כבר ותנשק אותי" היא צחקה ומשכה אותי מהצווארון של החולצה לנשיקה.

נקודת מבט של שובל.
אני כזאת זבל!! אני שונאת את עצמי!!
אני מגעילה, חרא של בן אדם.
חזרתי לקשר עם עמית לפני יומיים, לא קשר רומנטי, סתם ידידים. אבל אם עוז ישמע על זה? הוא יתחרפן. גם ככה הוא חושב שאני מעדיפה את עמית עליו.

"מה יש לך את בשקט היום?" עוז צחק וניתק אותי מהמחשבות.
"מה?..אה סתם חשבתי על אבא שלי" שיקרתי.
"מה איתו באמת?" הוא שאל.
"הוא בסדר, הוא עומד להתחתן בקרוב" עניתי לו.
"רוצה שנלך הביתה?" הוא שאל, הנהנתי וקמתי מהדשא.
התקדמנו לכיוון האוטו, נכנסתי לאוטו והשענתי את ראשי על החלון.
"מה יש לך את בשקט היום אה?" עוז צחק.
"סתם עייפה" שיקרתי בחיוך.
"אז תלכי לנוח טוב יפה שלי?" הוא שאל. הנהנתי.
הגענו הביתה.
"ביי" נישקתי את עוז נשיקה חטופה ורצתי הביתה.
לא נתתי לו הזדמנות להגיב.

נכנסתי להתקלח, לנקות את כל המחשבות שמתרוצצות בראש.
יצאתי מהאמבטיה, עטופה במגבת.
"אמא!!" קפצתי בבהלה כשראיתי את עמית יושב על המיטה ומשחק לי בטלפון.
"מה את נבהלת סתומה" הוא צחק.
"למה לא הודעת שאתה בא?" שאלתי בעצבים ולקחתי ממנו את הטלפון.
"חשבתי להפתיע אותך" הוא משך בכתפיים.
"ואם עוז היה רואה אותך?" שאלתי בהרמת גבה.
"אז באסה לו" הוא צחק.
"סתום תפה הוא חבר שלי ואני אוהבת אותו" אמרתי בטון עצבני והתאפקתי לא לצחוק.
"לא עובד לך היעני כועסת" הוא צחק.
"טוב תסתובב אני מתלבשת" אמרתי והוא הסתובב לצד השני.
התלבשתי בבגדים פשוטים של בית, טייץ שחור וגופייה כחולה.
"זהו סיימתי" אמרתי והוא הסתובב בחזרה אליי.
הושטתי לו את המברשת כדי שיסרק אותי.
הוא הרים גבה.
"נו" התעצבנתי ודחפתי לו את המברשת ליד.
הוא התחיל לסרק.
"אח בהמה" צעקתי כשהוא סירק לי את האוזן.
"מה אני יעשה שיש לך שיער ליפה?" הוא צחק.
"שקט כבר" צחקתי.
אני שונאת את עצמי.
התיישבתי על המיטה והנחתי רגליים על עמית.
אין ביני לבינו שום דבר, פשוט הוא חשוב לי מדי כדי לנתק איתו קשר.
"עמית? אתה מכיר את התחושה הזאת שאתה מרגיש שעשית משהו לא נכון אבל אתה לא רוצה לשנות אותו?" שאלתי.
"את מתכוונת שזה לא נכון שחזרת איתי לקשר אבל את רוצה להמשיך בקשר הזה?" הוא שאל והנהנתי.
"תראי, זה החלטה שלך, עוז יודע שאת אוהבת אותו, אנחנו רק ידידים שובל" הוא אמר וניסה להרגיע אותי.
"אתה צודק, אין בינינו שום דבר מעבר לידידות" הסכמתי איתו.
דיברנו קצת עוד חצי שעה והוא היה צריך ללכת.
ליוויתי אותו לדלת ונפרדנו לשלום.
התיישבתי על הכורסא בסלון, צופה בטלוויזיה ופתאום שמעתי צלצול בדלת.
"מה שכחת עכשיו עמית..?" מלמלתי לעצמי וקמתי בחוסר רצון מהספה.
פתחתי את הדלת והופתעתי לגלות שעוז היה שם, לא עמית.
"בבקשה תגידי לי שזה לא היה מי שאני חושב שזה?" הוא ביקש וראיתי את העיניים המתחננות שלו.
"עמית היה פה נכון?" הוא שאל ושמעתי שהוא נשבר.
לא עניתי לו, הורדתי את הראש וכמה דמעות בוגדות יצאו לי מהעיניים.
"הבנתי" הוא מלמל.
"זה לא מה שאתה חושב, אנחנו רק ידידים עוז" הרמתי מבט ישר לעיניים שלו.
"זה תמיד היה הוא, תמיד העדפת אותו על פני" הוא מלמל.
"זה לא נכון" בכיתי וליטפתי לו את הלחי. הוא העיף לי את היד מהלחי שלו.
"בואי ניקח פסק זמן" הוא ביקש.
"מה אתה רציני איתי? אני אומרת לך שאין כלום, אני אוהבת אותך" התעצבנתי והחזקתי בפניו.
הוא הסתובב לכיוון האוטו שלו והלך.

נכנסתי הביתה, שבורה מבפנים, בכיתי, התפרקתי, הוא לא מבין כלום האדיוט הזה!!

נקודת מבט של עוז.
היא חזרה לקשר איתו, תמיד היא העדיפה אותו.
תמיד הוא היה הראשון בהכל אצלה, אני הייתי ברירה שנייה.
נכנסתי הביתה, אף אחד לא היה בבית.
לקחתי את הבקבוק וודקה מהארון למעלה והתחלתי לשתות.
רק שזה יעביר לי את המחשבה ממנה.
היא לא רואה איך היא שוברת אותי כל פעם מחדש.
כל פעם שהיא צועקת עליי ואני שותק.
כל פעם שהיא משקרת לי ואני שותק.
כל פעם שהיא מורידה לי את האגו ואני שותק.
כמה אפשר?!
אני אוהב אותה, אני תמיד יאהב אותה.
אבל לפעמים באהבה צריך לדעת לוותר.

'לבדי וליבי עוד קורא לך
מה אם אולי את עדיין אוהבת
את בוודאי קצת כמוני כואבת
את בוודאי לבדך גם יושבת'
(לבדי- עומר אדם).