dont wake me up פרק שתיים עשרה

-נקודת המבט של אנה

הנה, זה היום של המבחן, המבחן שבעצם קובע הכל.
נכנסתי לכיתה כשבראשי העלתי את כל החומר הדרוש, התיישבתי במקומי ולאחר כמה דקות ספורות קבלתי את את המבחן לידי.

"הזמן נגמר!!" אמרה המשגיחה, הרשתי לעצמי לחייך חיוך ענק, חיוך שמסמל שהצלחתי ובגדול. יצאתי מהכיתה ונפגשתי עם דילן, ספרתי לו שאני חושבת שהצלחתי, הוא שמח בשבילי. "אז, שנלך?" אמרתי, משלבת את ידו בשלי והתקדמנו לחדרו.

-נקודת מבט של אלכס

נכנסתי לכיתה, בחנתי את כולם, ואחרי כמה שניות נגשתי למקום היחיד שהיה ריק בכיתה. "אז, את חדשה?" אמר נער שישב שולחן לידי. "אם לא ראית אותי פה אף פעם, אז אתה יודע את התשובה" חייכתי חיוך ציני והייתי שקועה באייפון, "אגרסיבית" אמר, היה נשמע בקולו שהוא צוחק. "משהו מצחיק אותך? אין לי מצב רוח" אמרתי, ובאותו רגע השיעור התחיל.
"אז כיצד התפתחה תקשורת ההמונים? זאת הכותרת של השיעור הבא, ואני רוצה שתחשבו עליה ותבואו עם תשובה, כל אחד ואחת מכם!" אמר הפרופסור ויצאנו מהשיעור,בעוד אותו הנער שדיבר איתי בתחילת השיעור נעמד מולי בלי שנתן לי אפשרות לזוז. "אני אוסף אותך היום בשבע, אלכס. אל תדאגי, אני כבר אדע באיזה חדר את" אמר, ונעלם.

-נקודת מבט של קים

"קים, התוספת זמן לא נצחית" אמר הפרופסור, שהתייאש ממני כבר. אני רק בעמוד העשירי מתוך ארבעים, יש לי עוד חמש דקות ועשיתי רק שמונה שאלות, שבעצם קשורות לחומר האחרון שלמדנו. "אני מצטער קים" אמר הפרופסור ולקח מידי את המבחן, יצאתי מהכיתה ומייק חסם לי את הדרך. "את מתכוונת להסביר לי מה קורה איתך?! את רוצה להרוס לעצמך הכל?" צעק מייק, וכל המבטים הופנו אלינו. "מייק, תרגע, בוא נדבר על זה בכל מקום אחר" אמרתי ולקחתי את ידו, אבל הוא התנגד. "את מתחמקת מכל שיחה, קים. מאז שרבת עם אנה ונפרדת מדילן את בעצם..כבר לא את, תתחילי לקחת את עצמך בידיים, זאת לא האוניברסיטה של החלומות שלך, זה משהו יותר טוב, ולא תהיה לך הזדמנות לאוניברסיטה אחרת" אמר, בעוד אני מסתכלת על הרצפה מתאפקת לא לבכות. חייכתי לכיוונו של מייק וחזרתי לחדרי, מרשה לעצמי להוציא דמעה אחר דמעה.

-נקודת המבט של אלכס

תקשורת המונים, סכמתי על זה יותר ממה שלמדתי לבגרויות בתיכון, אני עד כדי כך משועממת?
השעה הייתה שבע ועשרה, האוזניות היו באוזניי ואני חזרתי על הסיכום שלי לשיעור של מחר, עד שנשמעה דפיקה בדלת. כאשר פתחתי אותה, מולי עמד אותו הנער מהשיעור. "שכחתי להציג את עצמי, אני ריקי, ואני רואה שאת מוכנה, בואי" אמר ומשך אותי החוצה, סוגר אחריו את דלת חדרי. הייתי לבושה בטרנינג אפור ובגופיה שחורה שקפלתי אותה, על ראשי היה קוקו עם המון קרבולות ונעלתי נעלי ספורט, שלמזלי הרב שכחתי להוריד. כל הדרך לא דיברנו, לבסוף, הוא החנה את האוטו מול אולם באולינג, שלרוב אני הלכתי אליו עם אבא שלי. "אז מקווה שאת אוהבת באולינג" אמר וחייך, מה עובר לו בראש?

נקודת מבט של קים-

העברתי ערוצים בטלוויזיה בזמן שאכלתי את קופסת הגלידה השנייה, חיכיתי שיזמינו אותי לחדר של המזכירה או במקרה הגרוע לחדר של המנהל ויעיפו אותי מפה. כל התכנית שלי עברה לי בראש, אני אחזור לישראל וארשם לאוניברסיטת משפטים בתל אביב, אני אהיה קרובה למשפחה ובעקרון, לכולם. כיביתי את הטלוויזיה כאשר הייתה דפיקה בדלת, להפתעתי זו הייתה אנה. "מה..מה את עושה פה?" שאלתי, היא נכנסה לחדרי ונעמדה מולי. "מייק דיבר עם המורה שלך, והוא דיבר עם המנהל. מעיפים אותך אם את לא תעשי מבחן חוזר בעוד שבוע. את בטוחה שאת רוצה שיעיפו אותך? אם מעיפים אותך, הסיכויים שלך להתקבל לאוניברסיטה אחרת שהיא טובה כמו זו, בעיקרון אפסיים. ומאיפה תשיגי עשר אלף דולר לאוניברסיטה חדשה? למרות השיחה של אתמול, אני עדיין שומרת טינה, על דבר כזה קשה לי לסלוח.. אבל גם אמרתי שאני אהיה לצידך, ואני לא ארשה לך להרוס לעצמך את החיים כשיש לך הזדמנות לתקן, את מה שבעצם הרסת" אמרה, ושמה ערמת דפים והספרים על השולחן. "אני לא טובה בכל הקטע הזה של המשפטים, אבל את כן. את מתקדמת יותר מכל שאר הקבוצה, זה יהיה בשבילך שתי שניות. יש לך פה שלושים דפים עם שאלות, אני רוצה שתסיימי אותם עד מחר בערב, אח"כ הדפים האלה יעברו בדיקה ע"י מישהו שכן מבין במשפטים. הבאתי את כל הספרים מהסיפרייה שמצאתי שיוכלו לעזור לך, וגם בקשתי מגרייס לישון בחדר אחר כדי שלא תתעסקי בדברים אחרים. בהצלחה קים" אמרה אנה ויצאה, בטריקת דלת. הסתכלתי על הדפים והספרים וחייכתי חיוך קטן, חיוך שאומר תודה על ההזדמנות השנייה.

שם:ריקי מדרסון
גיל:22
אופי:אחד שאם הוא מתאהב זה ממבט ראשון, משיג את המטרות שהוא מציב לעצמו, הוא סגור אבל אפשר להבין אותו לפי מעשיו, לא צפוי.
מראה: לא גבוה ולא נמוך, שיער שטני, עיניים ירוקות בוהקות, שזוף וחטוב.
מהלך חייו: ריקי איבד את הוריו בתאונת דרכים כשהיה בן 10, ונשאר עם אחותו בת ה7 ודודתו בת ה20. הוא למד בבית עד גיל 15 עקב סרטן, וכשהכל נגמר בשלום, עבר לתיכון רגיל. בגיל 17 עבר לדירה בנפרד עם אחותו, כי לדודתו נהיה אלצהיימר בדרגה אחרונה. בגיל 19 עבר פיגוע בצבא ואושפז למשך ארבעה חודשים, כרגע לומד תקשורת כתואר ראשון.