מלחמת האלים 2 – פרק 9

הבניין היה בדיוק מה שזכרתי, הקירות הלבנים, ספות עור ושולחן פינג-פונג ששימש שולחן למועצה, כאשר התכנסה אחת כזאת.
כירון עמד והביט בי כשנכנסתי, רון ולוקאס כבר ישבו בשקט, "תודה שנכנסת אמה" הוא אמר והחווה לי בידו לשבת עם שני חבריי, "אנחנו צריכים לדבר"
"רק לפני שנתחיל.. תודה כירון" חייכתי
"על מה?" הוא שאל מבולבל
"לא חשוב. סתם משהו שהבטחתי לעצמי" לא שכחתי את ההבטחה שלי בנוגע להידרה.
"אולי כדאי שרון ישלח לסיור" העיר לוקאס וכירון הביט בו, רגש שלא הכרתי בעבר אצל כירון היה בעיניו: כעס. "כדי שיכיר את כל המקומות שבמחנה" המשיך לוקאס
כירון דיבר בקול נמוך ומסוכן, "שמע לי לוקאס, הרשתי שתיכנס למחנה הזה בגלל חבריך שאיתך, אילולא אני החניכים כבר היו מחסלים אותך, אל תתגרה בי"
לוקאס בלע את רוקו ואני התיישבתי בין רון ולוקאס. לחצתי את ידו בחשש.
"אני.. אני חושבת שבאמת כדאי שרון יראה את המקום, כירון" אמרתי בשקט והבטתי ברון, הוא החוויר פתאום, וסימן לי בראשו שהוא לא מעוניין לצאת.
"הוא לא נראה כאילו הוא רוצה לבדוק את השטח" אמר כירון
הבטתי ברון במבט מתחנן. "אני.. האמת שהייתי שמח לבדוק קצת את המקום" אמר רון בלחש וקם ממקומו. פרסי הופיע משום מקום.
"בוא רון, מכיוון שכבר ממש מאוחר לא תוכל לראות את המחנה אבל.." הוא שלח לעברי מבט אזהרה והביט בידי שלחצה את ידו של לוקאס, מיהרתי לשחרר את ידינו כשהוא חזר להביט ברון, "אתה תאהב את המקום, יש לנו אחלה של ביתנים והחדר אוכל נהדר, אז בוא נלך להכיר את החברים שתחלוק איתם את הלילה, בסדר?" רון הנהן ושניהם יצאו החוצה.
"אתה לא יכול לשפוט את לוקאס!" קראתי בשנייה שהייתי בטוחה שאין איש בבניין חוץ מאיתנו.
"אמה…"
"לא, אתה לא יכול!" נעמדתי על רגלי ומשכתי את לוקאס שנעמד בחשש, "אתה לא יודע מה עבר עליו, כלומר, אתה בטח יכול לנחש. אימנת גיבורים רבים כירון, האם לא קרה כבר שאחד מהם בגד בך?" הבטתי בו במבט מתחנן
"אמה, אני לא שופט את לוקאס" כירון השיב וחייך, כאילו הוא מאמין שנהג בתבונה שהכשיר אותי, כאילו היה גאה בי. "יש לך מזל שהנערה הזאת לצידך" הוא אמר ללוקאס
הוא החוויר ואז הסמיק ונראה מאד מצחיק, הוא שחרר בעדינות את ידו ממני ואמר, "אז מה יקרה עכשיו?"
"אני חושב שאתה יכול לענות לי על זה" כירון אמר, "אחרי הכל אתה הבן של אמא שלך"
לוקאס נאנח, "אני צריך לרכוש את האמון שלהם. נכון?"
כירון הנהן, "מחר בערב יש משחק 'תפוס את הדגל'. תוכיח לחברים שלך שאפשר לסמוך עליך"
נרעדתי, פרסי סיפר לי פעם על משחק תפוס את הדגל שחניכי המחנה שיחקו מול הציידות של ארטמיס. באותו הזמן האורקל הייתה מומיה מצומקת ולא רייצ'ל שלנו. הוא סיפר לי שהמומיה יצאה לטיול לילה מעליית הגג ועד היער ונתנה להם את נבואה בסוף המשחק.
נרעדתי כשחשבתי על זה, אבל זה לא הגיוני, היום האורקל היא רייצ'ל. היא קצת מבוגרת, נכון. אבל היא לא מומיה מצומקת ומפחידה. בכלל, מעניין איך מוצאים אורקל חדשה בכל פעם….
"… נכון?" הבנתי שהשאלה של כירון פנתה אליי והכרחתי את עצמי להתנצל, "אמרתי שאת תשמחי לעזור ללוקאס להתגבר בהתחלה על הבעיות עם החניכים שלנו, נכון?" כירון הביט בי וחיכה לתשובה. לוקאס הביט בי במבט מוזר.
המבט הזה היה שייך למישהו אחר, אחד שלא ראיתי הרבה מאד זמן, אחד שאיש לא מעוניין בו אבל הוא רוצה להשתלב. אבל למרות הכל הוא יודע שהוא לעולם לא יוכל להשתלב.
מבטו של לוקאס הזכיר לי את ניקו די אנג'לו ביום שעזב.
ניקו.
חשבתי הרבה על מה שאמר לי. "אין לי חלק במקום הזה". זה היה נכון לגבי ניקו אבל לוקאס? לוקאס היה תמיד אחד משלהם, איך הם לא יוכלו לקבל אותו?
"אמה?" לוקאס שאל, הבנתי שלא עניתי על השאלה של כירון
"בטח, לעזור ללוקאס" חייכתי ואז כירון הנהן ושנינו יצאנו החוצה. מותירים את הקנטאור לבדו, "מעניין מה פרסי יחשוב על זה" אמרתי
"למה את מתכוונת?" שאל לוקאס מבולבל
"אחרי הכל, בני אתנה ובני פוסידון משתפים פעולה כבר הרבה זמן יחד במשחק תפוס את הדגל" אמרתי, "מעניין מה יקרה מחר"
לוקאס משך בכתפיו כשפנינו אל הביתנים, מביתן מספר אחד עשרה צעד אלינו רון עם שק שינה, "לא תאמינו כמה צפוף בפנים!" הוא קרא אלינו מרחוק וחייך, צחקתי.
"מאד צפוף" הודתי כשהגענו אליו, "אתה צודק"
"אז איפה אתה ישן?" שאל לוקאס
"פה" השיב רון
"בחוץ?" שאלתי בפליאה
"זה רעיון מטורף…" השיב לוקאס
"מטורף ומעולה!" עניתי ורצתי במהירות לביתן שלי, כשאני מניחה לשניהם לדבר שנייה לבד. אמרתי שלום לפרסי, חטפתי שני שקי שינה והנחתי אחד לרגליו של לוקאס. "שלושה חברים באוויר הפתוח של המחנה" חייכתי, "זה יהיה כיף"
"אתם לא נורמאלים" השיב לוקאס בחיוך
"נכון" ענה רון ופרש את שק השינה שלו, פרשתי את שק השינה שלי לשמאלו ולוקאס מימינו.
הבטנו כולנו בכוכבים, זיהיתי כמה מערכות כוכבים, בתוכם את הרקולס ואת אחת מהחברות של פרסי, חברה למסע זאת אומרת, ציידת עם קשת על הגב, זואי- היא הייתה ציידת של ארטמיס שנהרגה בקרב מול אחד מהטיטאנים.
"אתם יודעים מה?" חייך רון מתוך שק השינה שלו, "זה כיף"
ידעתי שהוא יירדם תוך שנייה וזה באמת קרה, הוא כבר נחר כשהתרוממתי והבטתי במדורה שהייתה לא רחוקה מאיתנו. היא עדיין בערה מעט, כאילו במיוחד בשבילנו.
"תודה על היום" לוקאס התרומם גם הוא והביט באש המרצדת
"הייתי חייבת לך" אמרתי
"לא היית חייבת לי כלום" הוא אמר ולא הביט בי,"What is happening to me?" הוא לחש
"לוקאס…"
" Pourquoi est-ce arrivé à moi? *" הוא המשיך, מתעלם ממני, הוא הביט באש במבט בוהה, מרוחק. " Warum alles auf mich fällt? **"
"לוקאס" אמרתי והנחתי יד על זרועו, הבטתי בו ברחמים. לא הבנתי מה הוא אמר אבל התפללתי שיקשיב לי. הוא היה יכול להמשיך ככה כל הלילה, למלמל לעצמו דברים בשפות שאני לא יודעת ואני בחיים לא אבין.
הוא הרים את ראשו ומשך בכתפיו, הוא נראה כמו ילד קטן שלא יודע מה הוא עושה, הוא נראה אבוד לחלוטין.
"יהיה לנו טוב פה" אמרתי, מבטיחה דברים שאני לא בטוחה בהם
"אני לא רוצה להיות כמו ניקו" הוא הודה, "אני לא רוצה לברוח מכל מקום כי אני לא מתאים" הוא מחה דמעה והחזיר את ראשו אל בין ברכיו, מבויש.
"לוקאס, בבקשה" אמרתי והבטתי בו, "הם לא שונאים אותך, הם בסך הכל…"
"אמה, הם שונאים אותי, אנחנו לא מסוגלים לשנות את זה" הוא נאנח ונשכב חזרה בשק השינה שלו. "לילה, אמה"
הבטתי בו עוד רגע, היה לי ברור שהוא לא נרדם אבל הוא לא זז. נשכבתי חזרה על שק השינה שלי, נאנחתי ועצמתי את עיניי, הייתי בטוחה שאני לא ארדם מרוב מחשבות אבל תוך שנייה מצאתי את עצמי חולמת.