הסוד – פרק 4

הסוד
פרק 4:

"מה אמרת??" צעקה אשלי ומיד סתמתי אותה "שקט, כולם יכולים לשמוע!!" אמרתי בלחש כשמבטים מופנים לעברנו. "אוסטין לוקח סמים?!" אמרה אשלי בלחש "כן, אני ראיתי אותו חצי מת עוד שניה. אמא שלי אמרה שאם לא יתפלו בזה כמה שיותר מהר הוא עלול למות" אמרתי ונאנחתי. לאף אחד הדבר הזה לא מגיע. למה המציאו את זה בכלל? למה לעזאזל הוא לוקח סמים?! "אני פשוט לא מאמינה. לא ידעתי שהוא עד כדי כך גרוע" זלזלה בו אשלי "אשלי, את לא יודעת מה הסיבה האמיתית שהוא לוקח סמים.." אמרתי בשקט כשאני משפילה את מבטי "בטח שאני יודעת, הוא חתיכת ערס מסריח, זה למה" אמרה בכעס "את גם לא יודעת למה הוא הפך לכזה" אמרתי ואשלי פתחה עיניים ונעצרה "בדיוק כמו שאת לא יודעת" אמרה באותו הטון המזלזל שלה "אני לא יודעת למה. אבל אני בטוחה שיש לזה סיבה… גם לסמים" אמרתי בשקט מוודה שאף אחד לא שומע. "מה שתגידי" אמרה אשלי ונכנסנו לשיעור שבכלל לא הקשבתי לו, רק חשבתי מה קורה לאוסטין כרגע.

***

"אוסטין קרטר" אמרתי את שמו למזכירה בבית החולים ואמרה לי את מספר החדר והקומה. נכנסתי למעלית ולחצתי על מספר הקומה שבה אוסטין נימצא. 'מה לעזאזל אני עושה פה? הוא לא נחמד.. והפגישה הראשונה שלנו? בכלל הייתה מזעזעת.' דלת המעלית נפתחה וגרמה לי לעצור את מחשבותיי. צעדתי בחשש לחדרו של אוסטין וכשסוף סוף הגעתי ראיתי את אימו בוכה בחוץ, מול החדר של אוסטין. "שלום" אמרתי בנימוס "או, שלום מור" אמרה וניגבה את דמעותיה במהרה "מה נשמע?" שאלה אותי במהירות "הכל בסדר" עניתי. לא רציתי לשאול מה איתה, כי הבנתי כבר לבד. "איך אוסטין?" שאלתי בחשש "הוא בסדר גמור, בחדר" אמרה והסתכלה עליי "מצטערת שאני שואלת אותך.. אבל.. למה את בוכה?" שאלתי בשקט "כי אני לא מאמינה שאוסטין הגיע למצב של סמים. אני כן יודעת שיש לו בעיה ואני דווקא כן יודעת למה זה קרה.. אני חושבת שאני יודעת למה זה קרה.." אמרה בשקט ואני רק הינהנתי "כשהוא יצא למסיבות הוא אף פעם לא שתה לא כלום. אני לא יודעת איך הוא הגיע פתאום לסמים" אמרה והבכי שלה רק התגבר. לא יכולתי לראות אותה ככה. התקדמתי אלייה וחיבקתי אותה כשאני יושבת לצידה "הכל יהיה בסדר" מלמלתי בשקט ואימו רק הינהנה. אמא שלו מקסימה ופשוט מדהימה! אני בטוחה שגם אוסטין היה כזה.. מענין מה שינה אותו. "אני חושבת שהוא ישמח לראותך" אמרה והצביעה לדלת חדרו "אני לא חושבת" מילמלתי "למה לא?" שאלה בעיניים גדולות. "בואי נגיד ש.. שהפגישה הראשונה שלנו לא היתה טובה" אמרתי בשקט "אויש.. אז למה הגעת?" נאנחה ושאלה "בגלל.. בגלל ש.." לא מצאתי את המילים הנכונות לומר באותו הזמן. אימו רק צחקה "בגלל שאני מצאתי אותו בבית במצב הזה ואני חייבת לדעת מה מצבו" אמרתי במהרה, בטוחה בתשובתי. אבל לא. מה אמרתי הרגע?! "אוקיי אז תכנסי" אמרה "שווה לנסות לא?!" אמרה וקרצה. הנהנתי אלייה והתקדמתי באיטיות לחדרו של אוסטין. פתחתי באיטיות את הדלת וסגרתי אותה בשקט. "מה את עושה פה?!" שאל בתוקפנות מה שגרם לי לקפוץ במקום ולמעוד אחורה מבהלה. "באתי.. לבקר" אמרתי מבולבלת מתגובתו. "אני לא צריך את הרחמים שלך" אמרה וגרם לשפתי התחתונה ליפול מטה "אני בסך הכל רציתי לדעת אם אתה בסדר.." אמרתי והתקדמתי למיטתו בפחד "זה שאת מצאת אותי ככה, לא אומר שאני בכלל מודה לך!! הלוואי והייתי מת עכשיו! נימאס מהחיים המחורבנים האלה! למה הרסת את זה, למה?!?!" אוסטין צעק עליי.. "אל תדבר ככה אוסטין! אתה בסך הכל בן 17, כל החיים עוד לפניך!" הרמתי את קולי "שום דבר לא שווה בלעדיה.." מלמל אוסטין בשקט, אך עם השקט ששרר בחדר יכולתי לשמוע "מה?" שאלתי "תצאי מפה" אמר בכעס כשעיניו מכווצות "אתה לא באמת -" לא סיימתי את דבריי ואוסטין קטע אותי "אמרתי תצאי מפה!!!" צעק בחוזקה מה שגרם לי להזיל דמעה שלא הצלחתי להחזיק ומיד יצאתי מהחדר. "אוי לא!!" אמרה אימו ובאה לחבק אותי כשאני לא מפסיקה לרעוד ולבכות מהתגובה שלו, חשבתי שהוא ישמח. "שמעתי את הצעקות" אמרה אימו ולא הפסיקה לחבק אותי עד שנירגעתי. לבסוף כשנירגעתי יצאתי מחיבוקה "כדאי שאני אלך עכשיו.. תודה" אמרתי בנימוס והלכתי "מור" קראה בשמי וגרמה לי לעצור במקומי ולהסתובב עליה "תודה גם לך" אמרה בחיוך קטן. הנהנתי ויצאתי מבית החולים.
ללא ספק זה היה יום רע.