I have to believe in myself 44

פרק 44:
"אומיגד" לחשתי, בעיניי דמעות וכשהוא מוצא אותי הוא רץ אלי ומחבק כל כך חזק.
"היי סופיה" הוא אמר וההתרגשות נשמעה בקולו.
"היי ג'סטין" עניתי ומשכתי באפי, סוף סוף אנחנו נפגשים.

ג'סטין סיפר לי עוד על ההופעות, כאב התפשט בחזי, 'איך זה שהרגעים הכי טובים שלו הם בלעדי?' חשבתי לעצמי, או שלא כל כך לעצמי (?). אופס.
"מה שאלת?" ג'סטין שאל מעט עצבני "כלום" אמרתי "סופיה!" הוא צעק.
נבהלתי אני לא רגילה לשמוע אותו צועק "שאלתי איך זה שהרגעים הכי טובים שלך בלעדי?" פלטתי בפעם השנייה.
הוא לא אמר כלום רק הלך מימני,יופי אני גם מבריחה אותו, מחיאות כפיים לסופיה.
"ג'סטין" קראתי בשמו "מה סופיה?! את חושבת שקל לי להיות כל כך רחוק מימך? אם את חושבת ככה, אז שתדעי שממש קשה לי אבל אני מסתכל על חצי הכוס המלאה, על הבליברס שלי" הוא אמר "אני יודעת" עניתי משפילה מבט "סופיה" הוא נאנח "תפסקי להיות כל כך קנאית" הוא אמר.

הנסיעה חזרה הביתה עברה בשתיקה, הוא היה עצבני.
כשהגענו הוא עלה לחדר שלו בלי להוציא מילה.
עליתי אחריו קוראת בשמו אבל הוא לא עצר, הוא המשיך ללכת. אלי אני צריכה לתת לו זמן להרגיע? כן, הוא עצבני וזמן יעזור לו. אני מקווה.

כמה שעות אחרי דפיקה נשמעה על דלת חדרי, "מי זה?" שאלתי "זה אני, אפשר להיכנס?" שאל ג'סטין "כנס" עניתי בקול חסר רגש " סוף, אני מצטער על מה שהיה היום, פשוט כל כך התגע.." קטעתי אותו "אתה לא צריך להתנצל" אמרתי "אני כן, סוף, שנינו יודעים שאני דרמתי מידי" הוא אמר "על זה אי אפשר להתווכח" לחשתי אבל מסתבר שהוא שמע "נכון, אי אפשר להתווכח על זה" אמר.

בסך הכל קבלת פנים מדהימה סידרתי לו.